היחסים של גאורגיה עם
רוסיה והמחוזות הבדלניים – חלק א'
מאת: יותם יעקובסון

האירועים הקשים שפקדו את גאורגיה מחד, ומאידך – הרדידות האיומה המלווה את התקשורת הישראלית, שנדמה שאינה עסוקה אלא בסנסציות עקובות מדם ומעלה לשידור דמויות, שאפילו אינן יודעות להגות נכון את שמות המקומות שבהם מתחוללים הקרבות, עוררו בי את הצורך לכתוב מעט על ההיסטוריה של יחסי גאורגיה-רוסיה. יחסים סבוכים ומפותלים אלו הם שהביאו למשבר הנוכחי ולמותם של אלפי אנשים במהלך 225 השנים האחרונות. האם כל זה היה נחוץ?

מעיון בתגובות קוראים של כתבות באינטרנט נוכחתי, לתדהמתי הרבה לדעת, כי ישראלים רבים סבורים, שהרוסים עצרו את הגאורגים מלבצע טבח-עם באוסטים, ומסיבה זו הפגיעה באזרחי גאורגיה על ידי הרוסים אינה אלא בגדר דין צדק. חשוב לי להתייצב לצד אלו שהצדק עמם – הגאורגים!

אנדרת הידידות בין גאורגיה לרוסיה - האם תם עידן? (צילום: Alexxx1979)

  טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
  טיולים לאמריקה הצפונית לחצו לרשימת היעדים »

גאורגיה או גרוזיה?

הגאורגים מכנים את ארצם סכרתוולו (Sakartvelo), כלומר "הארץ של כרתלי". כרתלי הוא גם שמו של המחוז המרכזי במדינה. המילה נגזרת מהמילה "כרת" – עיר בצורה, ומעידה על מוצא שמי קדום של הגאורגים. שמה של המדינה בפי זרים הוא גאורגיה. יש הסבורים שאת השם העניקו היוונים הקדמונים, עת הגיעו לחופיה של המדינה וראו את ברכת אדמתה (ביוונית גאיה). לעומתם, יש הסבורים שמקור שמה של המדינה בפטרון הלאומי שלה מאז התנצרותה – סנט ג'ורג'.

הרוסים, הם שמכנים את גאורגיה – גרוזיה. זוהי מילת גנאי המגיעה מהמילה הרוסית "גרוז" שמשמעה "משקל לא רצוי" ולעג תמידי כרוך בה. הכינוי השתרש בשתי מדינות נוספות – יפן וישראל (בשל העלייה הרוסית). בארץ המושג השתרש עד כדי כך שיוצאי גאורגיה מכנים את עצמם "גרוזינים". בשנים האחרונות ביקש שגריר גאורגיה בישראל לשנות את השם, מאבק שאף אני הייתי שותף לו, אולם לצערנו הרב עד היום אמצעי תקשורת רבים אינם מכבדים בקשה זו.

קיץ 2003, ימים ספורים לאחר שהרוסים השלימו את הקמתה של מנהרה גדולה, המאפשרת חציה נוחה של כוחות צבא את קו הרכס של הקווקז הגבוה, המהווה גם קו גבול בין המדינות. כוחות רוסים פלשו אל מחוז אוסטיה וחסמו את הדרך הצבאית הקושרת את גאורגיה עם רוסיה. אנחנו יוצאים משדה התעופה של טביליסי ונוסעים צפונה לעבר העיר. "מה זה הפסל הזה?" שואל אותי אחד המטיילים. מדובר בעמוד גבוה, הנשקף למרחוק, שבראשו ניצבת אישה דקת גו וזקופה, המביטה דרומה, המחזיקה בידה המורמת את השמש. "זוהי 'השמש הזורחת', פסל שהוצב בתקופה הקומוניסטית ולא הוסר. אך הגאורגים תמיד אומרים בהתייחס אליו שמעולם לא ראו את השמש זורחת בצפון", אני משיב ומציין היכן נמצא הגבול הרוסי ביחס למדינה.
כתבה על הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה

גאורגיה העצמאית, היושבת בתחומי גבולותיה ההיסטוריים, הוכרה מחדש על ידי מדינות רבות. כעבור זמן קצר, בתירוץ של התקוממות עממית באזור ומחלוקת עם ארמניה, תקפו הסובייטים את גאורגיה. מסתבר שהאינטרס הרוסי באזור נותר בעינו. ב- 25 בפברואר 1922 נפלה טביליסי ובכך תמה תקופת עצמאות קצרה בת שלוש שנים. רשמית, נותרה גאורגיה עצמאית עד סוף 1922, אז סופחה רשמית לפדרציה הטרנס קווקזית הסובייטית. ראשי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, שלא יכלו להיאבק ולהתגונן בפני הבולשוויקים נמלטו לצרפת בתקווה להשיג תמיכה אירופאית.

למרות שהמדינה זכתה רק לשלוש שנות עצמאות, הייתה לתקופה זו חשיבות רבה מבחינה פוליטית (ההכרה הבינלאומית בגבולותיה של המדינה) וכלכלית. כן היו הישגים משמעותיים מבחינה חינוכית. יותר מאלף בתי ספר נפתחו בתקופה זו. הודפסו ספרים רבים בשפה הגאורגית, יוסדה האוניברסיטה בטביליסי וכן הוקם קונסרבטוריום. כן קמו לתחייה מוסד האופרה והתיאטרון הלאומי.

כתבה על יעדי טיול חשובים בגאורגיה

ניצחון הסובייטים על הנאצים, פרט מתוך אנדרטת הידידות (צילום: Tinss)

גאורגיה הסובייטית, תקופת הרפובליקה השנייה וראשית הסכסוכים המקומיים

לאחר סיפוחה של גאורגיה לברית המועצות צומצמו גבולותיה משמעותית. כדי למנוע ניסיונות גאורגים להשיב עצמאות, נהגו תוכניות סודיות להקטין ולפלג את המדינה, על ידי יצירת מספר אזורים אוטונומיים. הרוסים עודדו את דרישת האפחזים, ב- 4.3.1921, ליצור עבורם רפובליקה סובייטית נפרדת. עם זאת, בסוף אותה שנה הייתה החלטתו של לנין, להותיר את אבחזיה מאוחדת עם גאורגיה. חוקת ברית המועצות מ- 1924 לא הכירה באבחזיה כרפובליקת לאום.

בהסכמת מוסקבה ואנקרה הוחלט על הקמת רפובליקה אוטונומית באג'ריה. באופן פרדוקסאלי היא הוקמה עבור בולשוויקים אתאיסטים. ההתנגדות הגאורגית הגדולה ביותר צמחה בעקבות הקמתה של האוטונומיה הצפונית-מרכזית של האוסטים. הדבר נעשה בתמורה לסיועם לסובייטים נגד ממשלת גאורגיה. העיר טסחינוואלי (Tskhinvali), שהייתה מאוכלסת בעיקר על ידי יהודים וגאורגים, הפכה למרכז האזור.

בניגוד לאג'ריה ולאבחזיה, לאוסטים לא הגיעה אוטונומיה לפי החוקה הגאורגית, כיוון שהם נתפשו כמהגרים מצפון הקווקז, אזור שבו רובם עדיין חיים (אוסטיה הצפונית). באותו זמן לא העניקו הסובייטים כל אוטונומיה לאזור הצפוני. גבולות האזור נקבעו רק ב- 1924. כל הניסיונות לטעון כי האזור חסר קשרים כלכליים פנימיים, הפיזור של האוכלוסייה האוסטית וכו', לא סייעו.

בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, בתקופה הסובייטית, נסגרו כ- 1500 כנסיות ובתי כנסת. רכוש הוחרם ומוסדות הדת נפגעו קשה. הבולשוויקים חילקו את אדמות העשירים לעניים וסילקו אותם מבתיהם. בעקבות התקוממות נגד הסובייטים, בשנים 1937-38, הוצאו בגאורגיה כ- 10,000 איש להורג. כדי להחליש את הלאומיות של מדינות הקווקז, קובצו, בשנת 1922, כל שלוש המדינות לרפובליקה טרנס-קווקזית אחת. השלטון המרכזי ישב בטביליסי. על השלטון היה אסור השימוש בשפות של האזור. השפה הרשמית הייתה רוסית.

בתקופה זו נערכה מהפכה תעשייתית גדולה, בה הוקמו מפעלים בפדרציות ומחוזות שונים, כדי ליצור תלות כלכלית ולמנוע עצמאות פוליטית. מסיבה זו, עם נפילת הגוש הסובייטי ב- 1991, רוב המדינות החדשות התקשו בהשגת עצמאות כלכלית. גאורגיה, שהייתה מסובכת בקרבות אתניים פנימיים עם מחוז אבחזיה, נמצאה במצב קשה במיוחד. השינויים התעשייתיים הביאו לצמיחה אדירה של השכבה העובדת בתעשייה במקום חקלאות. גם אחוזי ההשכלה באוכלוסיה עלו. כל אחד מהמיעוטים האתניים ניסה לשמור בשטחו כמה שיותר ממון. ייחודה של גאורגיה היה, שבזכות החוקה שלה, מ- 1918, נותרה שפתה גאורגית, למרות שבפועל רוסית הייתה נפוצה ממנה. בדיונים ציבוריים בדבר שינוי החוקה, בשנת 1978, נמחה סעיף השפה על ידי הרוסים, אולם בעקבות הפגנות גדולות בטביליסי הושב הסעיף לחוקה.
כתבה עם המלצות למטייל בגאורגיה

פליט מאבחזיה (צילום יותם יעקובסון)

תקופת הרפובליקה השלישית

ב- 9.4.1988 נערכו הפגנות והתקוממות בטביליסי בראשותו של גמסחורדיה (Gamsakhurdia). ההפגנה הגדולה ביותר נערכה על ידי סטודנטים בחזית בית הפרלמנט. המפגינים דרשו חירות ביטוי ועצמאות. ההפגנה פונתה באלימות רבה – החיילים הכו את המפגינים באלות, וגרמו למותם של כעשרים מהם, בעיקר סטודנטיות צעירות. גמסחורדיה הקים את מפלגת "השולחן העגול". לאחר התפרקות הגוש הסובייטי הוא הפך באופן טבעי לנשיא הראשון, אולם משדרש כי גאורגיה תהיה לגאורגים בלבד התנגדו לו רבים. בעקבות משאל העם, שנערך ב- 31 במרץ 1991, הוחלט ברוב קולות על עצמאות.

עצמאות המדינה הוצהרה ב- 9 באפריל 1991. שטחה כלל 67,000 קמ"ר ומדינות האו"ם הכירו בה ובשטחה הכרה מלאה. במהלך השנים שלאחר מכן שלושה מחוזות שונים; אבחזיה, אוסטיה הדרומית ואג'ריה הצהירו על פרישתם מגאורגיה. המחוזות הללו לא קיבלו עצמאות ולא הוכרו על ידי אף לא אחת ממדינות האו"ם. מאז נמצאת גאורגיה במאבק מתמיד להחזיר את שליטתה על שטחים אלו. הסכסוך באג'ריה נרגע בינתיים, אולם העימות באבחזיה ובאוסטיה הדרומית הוא בעיצומו.

כתוצאה ממדיניותו של גמסחורדיה רוסים רבים עזבו לרוסיה ונוצר נתק בין גאורגיה לעולם. נגד גמסחורדיה פרצה מלחמת אזרחים. באופוזיציה עמדה המועצה הצבאית, שהשתלטה על המדינה, בין דצמבר 1991 לינואר 1992. האופוזיציה נאלצה להתמודד עם תומכיו של גמסחורדיה, שיצאו נגדו בהפגנות זועמות. תקופה זו זכורה לבני טביליסי כימים שבהם נסעו טנקים ברחובות העיר ויריות נשמעו תדיר. בסוף המלחמה הזו סולק הנשיא גמסחורדיה. הצד המנצח יצר מועצה צבאית שהודיעה על נטילת הכוח לידיה. כשהבינה המועצה הצבאית שלא תזכה בהכרה בינלאומית, החלה לגשש אחרי מהלכיו של אדוארד שוורנאצה, לשעבר שר החוץ הסובייטי, שמוצאו גאורגי.

שוורנאצה חזר לגאורגיה במרץ 1992 כדי לעמוד בראש המועצה החדשה. הוא נבחר כיו"ר הפרלמנט וכראש מדינה ב- 11 לאוקטובר 1992. בהמשך, נבחר כראש הממשלה על ידי הפרלמנט עצמו. הבחירות חידשו את המערך הדמוקרטי של המדינה. שוורנאצה הוא זה שיצר את קשרי החוץ ואפשר את ההכרה במדינה העצמאית. כך זכתה המדינה להתקבל כחברה באו"ם. המדינה עמדה בפני פשיטת רגל כיוון שכל כלכלתה קרסה והיא נזקקה לייבוא רב של מקורות אנרגיה. הקשרים עם רוסיה נקטעו, גם לסחורות המועטות לא היה שוק ייצוא ומצב האבטלה הלך והורע. ברפובליקה הראשונה היו 80% מהאוכלוסייה כפריים, שחיו חיים אוטרקיים. לאחר עצמאות 1991 חייתה למעלה ממחצית האוכלוסייה בהרים. הסכם הכרה מלא של רוסיה בגאורגיה נחתם רק ב- 1994, לאחר שגאורגיה הובסה במלחמת האזרחים באבחזיה.

שוורנאצה הצליח להרגיע את המצב. הוא קשר קשרים עם המערב ולכן האמינו בו. במקביל פרצו הסכסוכים באבחזיה ובאוסטיה הדרומית. באבחזיה לבדה היו למעלה מ- 8,000 הרוגים ויותר מ- 300 אלף פליטים. גמסחורדיה סבב את ממדינות שכנות, מהן ניסה להשפיע על מהלכי הפנים – צ'צ'ניה, ארמניה ומגרליה. הוא מת במחוז מגרליה בערב ראש השנה האזרחית, בנסיבות תמוהות ומסתוריות. כיום הוא קבור בצ'צ'ניה, הגם שמאז מהפך השלטון ב- 2003 עושה אשתו מאמצים להביא אותו לקבורה באדמת גאורגיה.

בבחירות הראשונות, שנערכו בשנת 1995 היה שוורנאצה מועמד יחיד, אך רק 70% מהאוכלוסייה בחרו בו. תחת שלטונו הלך המצב הכלכלי והורע. הכלכלה הסובייטית, שקשרה בין הרפובליקות השונות ובכך הפכה אותן לתלויות אלו באלו קרסה לחלוטין. אחוזי האבטלה היו עצומים (גם היום יש קרוב ל- 35% אבטלה). כל החסכונות שהיו לאנשים נגוזו עם קריסת מערך הבנקים הסובייטי. עד שנת 1995 חולק מזון לפי תלושים, אז נקבעה מטבע. הפופולאריות של שוורנאצה ירדה בהדרגתיות כשהובן שעיקר דאגתו היא לעצמו ולמקורביו. בבחירות הבאות, שנערכו בשנת 2000, הוא לא היה המועמד היחיד. לצדו התמודד מזכיר המפלגה הקומוניסטית הגאורגית, שהיה פופולארי למדי, אך למרות זאת זכה שוורנאצה, כנראה ע"י העלמת קולות. העדר הפופולאריות שלו הלך וגדל בכל שכבות האוכלוסייה.

בשנת 2003 הייתה בגאורגיה הפיכה שקטה, שלימים כונתה "מהפכת הוורדים". מיכאל סקאשווילי (Sakashvilli), אז בן 36, שהתחנך שנים במערב ונשוי לגרמניה, ממקורביו של שוורנאצה (האחרון היה סנדק בנו הבכור של סקאשווילי), נטל את השלטון. בבחירות שנערכו באותה שנה לפרלמנט זכתה מפלגתו של שוורנאצה, הגם שהתנועה הלאומית של סקאשווילי הייתה פופולארית הרבה יותר. סקאשווילי הנהיג התקוממות. הוא יצא למסע מזורז בעיירות ובכפרים וקרא להמונים להשמיע קולם. המון הגיע לטביליסי ובהפגנות שנערכו ב- 23 לנובמבר (יום סנט ג'ורג'), שווארנצה הובס ונאלץ לפרוש. היה זה יום חג אמיתי. כנגד שוורנאצה אין טענות קונקרטיות לגבי רע שעשה למדינה, אך הכל מסכימים שלא עשה דבר למענה. ב- 6 למאי, יום הוצאתו להורג של סנט ג'ורג' הודח אחד הבכירים מימי שוורנאצה מהשלטון.

האם מקרי הדבר ששני אירועים כה חשובים בביסוס שלטונו של סקאשווילי קשורים בימים המקודשים לסנט ג'ורג' – הקדוש הלאומי? כחלק מהמהפך שינה סקאשווילי את ההמנון ואת הדגל. עוד מימי הרפובליקה הראשונה הונהג דגל בורדו, בגוון הדם, אשר בפינתו השמאלית עליונה מלבן קטן המחולק לשתי רצועות – שחורה ולבנה, המסמלות חוסר הצלחה והצלחה. הלבן, המסמל הצלחה נועד להיות הרצועה העליונה, אך מסיבות פרקטיות, שלא יעלם בהשתלבות על רקע בהיר, הפכו את הסדר. כיום מונהג דגל לבן, עליו צלב סנט ג'ורג', מעוטר בארבעה צלבים קטנים נוספים. עוד קודם לשלטון החדש עלתה טענה כי מין הראוי שצלב יתנוסס על דגלה של אחת המדינות הנוצריות הראשונות בעולם.

השוק המקומי בדזגדידי ליד הגבול עם אבחזיה (צילום יותם יעקובסון)

מימי קדם הייתה גאורגיה אזור בו חיו זה לצד זה בני לאומים שונים. האזור ההררי היה מאופיין באוכלוסייה שבטית מגוונת. הגיוון גדל פי כמה עקב היותו של הקווקז אזור מפגש תרבויות ודתות. התוואי המחורץ אפשר בידוד של אוכלוסיות קטנות, בעלות מכנה משותף, בעמקים סגורים בעוד האקלים הנוח אפשר להם לעסוק בחקלאות מגוונת ולקיים משק אוטרקי (דבר שהוסיף להסתגרותן כיוון שנדרשו עוד פחות לקיים קשר עם שכניהם לצורכי מסחר). ברבות הזמן נוצר בידול גדול בין אוכלוסיות קטנות, גם בהיותן סמוכות זו לזו. ביטויו של הבידול היו: מוצא אתני, שפה מדוברת וגם אמונה.

בימים בהם הייתה נתונה לשלטון פיאודלי, כל עוד שולמו המסים כהלכה, לא הוקדשה תשומת לב רבה לשיוכם העממי או הדתי של הווסאלים. אולם, בתקופות בהן הייתה המדינה כפופה למערכת אימפריאלית גדולה, בעלות אמביציות של שליטה מוחלטת ויצירת הומוגניות, נודעה להרכב האתנו-גאוגרפי חשיבות. עם חזק, שישב על אדמתו, היווה איום על האימפריה. לפיכך, נהגו האימפריות ליצור עירוב אוכלוסייה, דבר שנעשה על ידי הגליית תושבים מאזור לאזור, או עידוד של אוכלוסייה מסוימת לעזוב אדמתה ולהגר תוך עידוד אוכלוסייה אחרת לבוא תחתיה. באופן זה קיווה השלטון ליצור עירוב, שיביא ליצירת מעין אתנוס חדש, אימפריאלי, שבו יתקיימו אחידות אתנית, דתית ולשונית. במדיניות זו נהגו כבר הספאווים הפרסים ומאוחר יותר הרוסים.

כנסיית השילוש הקדוש למרגלות פסגת קזבק, משיאי הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה
(צילום: Panegyrics of Granovetter)

לחלקה השני של הכתבה >>

מידע נוסף

בתי מלון בטביליסי
בתי מלון בגאורגיה
השכרת רכב בגאורגיה

כתבות נוספות על גאורגיה

יעדים חשובים בגאורגיה
בתי כנסת ובתי קברות יהודיים בגאורגיה
המלצות למטייל בגאורגיה

אודות הכותב

יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל) - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט. האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם