אזור קימברלי במערב אוסטרליה:
חלק ב' – עיני תנין בוהקות בלילה
מאת: אביב בן-צבי

חלק שני של מסע בן תשעה ימים ברחבי מחוז קימברלי, בצפון-מערב אוסטרליה. חמישה אנשים ורכב שטח, מתחיל באכזבות רבות וקשיי התחלה. הקשיים לא מסתיימים וכך גם ההרפתקאות של טיול באזור טבע בתולי נרחב.

דרך נופים וחוויות וגם אכזבות, נצא אל מחוזותיה הרחוקים של צפון מערב אוסטרליה. בפרק זה נטייל מצפון לדרך נהר גיב (Gibb River Road) בדרכי עפר בתחילת עונת הגשמים.

חלק ראשון של מסע זה מתואר בכתבה חווית הקימברלי שלי: חוסר מזל

נקודות לאורך מסלול הטיול בקימברלי

אל מפלי מיצ'ל וחריקות חברתיות

רובין, האופטימי מטבעו, מקיים את הבטחתו. קמים לשמים כחולים ונקיים מעננים. אנחנו מתחילים יום חדש במצב רוח טוב ומקווים שהדרך לשמורה הבאה – מפלי מיצ'ל Mitchel falls)) – תהיה פתוחה. שעתיים נסיעה עוברות בניסיונות משעשעים של לילי, ללמוד מילים חדשות באנגלית. האנגלית שלה בסדר גמור אבל לדעתה חסרות לה כל הזמן מילים. אנו מוצאים מגזין רכילות אוסטרלי ישן ברכב ומנסים להוציא ממנו מילים חדשות. גם אני לומד כמה דברים חדשים וחושב על האומץ של לילי להודות בכך שהיא לא יודעת מספיק טוב.

מגיעים לצומת: שמאלה למפלים וימינה להמשך הדרך הראשית. אין אף שלט אזהרה והמפלים הללו אמורים להיות אחד המקומות היפים שיש באזור זה. למרות הגשם שירד, ולמרות שזו נסיעה של 200 קילומטר, אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו. 60 קילומטר אחרי הצומת יש פונדק דרכים ותחנת דלק, נשאל שם לגבי ההמשך. רוב הדרך כבר הספיקה להתייבש ואנחנו מתקדמים מהר יחסית. הפונדק נראה שומם בהתחלה. רובין ואני הולכים לחפש מישהו. הבנות כמובן הולכות לשירותים. שני גברים עובדים על יאכטה גדולה שניצבת ליד סככה. בהתחלה זה נראה מוזר: מה ליאכטה במקום הנידח הזה? אבל אז אני נזכר שהדרך ממשיכה צפונה לאוקיינוס. האנגלית של רובין שוטפת ואין כל זכר למבטא זר. הוא שואל – "אנחנו כמה חברה עם 4x4 ורצינו לדעת איך הדרך למפלים?" המבוגר מבין השנים עונה: "כן... היא רטובה! את זה אוכל לומר לכם".

הדרך אומנם פתוחה, הוא ממשיך, ואפשר לנסוע, אבל לא בטוח שזה הזמן הכי טוב. לא הייתי ממליץ להמשיך לים. "חשבנו רק עד המפלים", אני אומר, והמבוגר ממשיך "למפלים תוכלו להגיע. סעו בזהירות ואל תחצו נחלים שהזרימה בהם חזקה מדי".

אנחנו מבקשים למלא דלק, שמחירו כאן מגיע לשיא של 2.05$ לליטר, כשהמחיר הרגיל סביב 1.5$. רובין, ששילם על שכירת הרכב, פונה ללידיה ואומר "אז מי משלם את זה?". אני מתנדב, למרות שכבר שילמתי על האוכל ועל דלק בימים הקודמים, אבל רובין מסמן לי לא עם היד ואומר "אולי מישהו שעוד לא שילם…". לידיה מתעלמת ואחר כך נותנת תירוץ עלוב ואני הולך לשלם במקומה. העניין הזה קצת מעיב על האווירה. אף אחד לא אומר כלום, אבל המבטים בין גיישה, ביני ובין רובין, מראים שכולנו חושבים את אותו דבר. זה מוזר, הרי בסופו של דבר נסכם את כל ההוצאות ונתחלק בהן שווה בשווה. משהו בהתנהגות הזו, שתחזור על עצמה בעוד הזדמנויות, מזכיר לי תלמידות שהיו לי.

מעבר נהר (צילום: אביב בן צבי)

  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
  הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »

סע לשלום. המפתחות בפנים...

ממשיכים בנסיעה. מייד אחרי הפונדק יש נחל גדול שצריך לחצות. המים רדודים ואנו רק מקווים שכך יהיה בדרך חזרה. מאה הקילומטר הבאים עוברים די בקלות. ממש מדהים לראות איך האדמה מתייבשת במהירות. פונים שמאלה לעבר המפלים, עוד 40 קילומטר והגענו. הנוף משתנה והופך טרופי יותר, עם עצי דקל גבוהים. כאן הדרך עוד לא התייבשה לגמרי ויש קטעים רבים של שלוליות בוץ גדולות, שמאתגרות את הנהיגה ומכניסות קצת מתח. בהמשך אנו חוצים בקלות עוד נחל, ושוב מקווים שכך יהיה בדרך חזרה. אחרי עוד כשעה נסיעה אנחנו מגיעים לשמורה. השעה 15:30 ורגע לפני שאנחנו מתחילים מסלול הליכה, מגיע פקח השמורה וממליץ לנו שלא ללכת את המסלול כולו היום, כי לא נספיק לעשות זאת באור יום. אנחנו מקבלים את עצתו והולכים רק עד נקודה קרובה בה אפשר להתרחץ. אין ממש אפשרות לשחות, רק לשבת ולהירגע בזרימה של הנחל לפני שמימיו נופלים ברעש כעשרה מטר במפל יפה.

באור אחרון אנו חוזרים לרכב ומתכוננים לארוחת ערב וללינה. בסיום הארוחה אנו נשארים לשבת ולדבר. לידיה לוקחת את מפתחות הרכב והולכת להביא משהו מהרכב. לאחר כמה דקות היא קוראת לרובין. גיישה לילי ואני ממשיכים בשיחה שהתמקדה באוכל. כשהם חוזרים, מסתבר שלידיה הצליחה לנעול את מפתחות הרכב בתוכו!

בהתחלה זה נשמע משעשע – משהו שבטח נצליח להתגבר עליו איכשהו. אבל אחרי שאני ורובין מנסים את מזלנו בפתיחת מנעול הדלת בעזרת מזלג (כן, ראינו יותר מדי סרטים), אנחנו מבינים שהעניין רציני. מלבדנו יש בשמורה פקח ועוד רכב אחד. מתעורר דיון מה עושים – אני חשבתי שצריך ללכת לחפש את בעלי הרכב והפקח עכשיו, רובין איבד קצת מהאופטימיות שלו ורצה לשבור חלון וגיישה הציעה שנלך לישון ומחר נקום מוקדם לחפש את הפקח, ממילא שום דבר לא ישתנה עד הבוקר ועדיף לחכות לאור היא אמרה. ברור לכולנו שהיא צודקת (אני בטוח שאני מכיר מישהי כזו עם דיבור שקול ורגוע שלא נלחצת מכל דבר – אבל מי זו?).

קמפינג לצד הדרך (צילום: אביב בן צבי)

אבן שזרק טיפש אחד לבאר, גם מאה חכמים לא יוציאוה

עם בוקר אנו הולכים לחפש את הפקח. לשמחתנו הוא כבר ער ואנחנו מספרים לו בבושה את הסיפור. הוא מגחך מעט, אבל הולך לחפש כלים שיעזרו לנו. הרעיון הוא להשחיל חוט ברזל דרך מרווח בדלת ולנסות לפתוח בעזרתו את הנעילה. הפקח חוזר איתנו לרכב ואנו מנסים שוב לפתוח. אחרי כמה וכמה ניסיונות מכל כיוון אפשרי, הפקח מתייאש ואנחנו ממשיכים לנסות את כוחנו.

גבר ואישה שעוברים במקום שואלים למעשינו ואנחנו מספרים להם את הסיפור. הם אומרים שלמזלנו חבר שלהם מכונאי ואולי הוא יוכל לעזור. אנחנו מברכים על המזל שלנו ומלאי תקווה שהפתרון קרוב. המכונאי מביא איתו כמה כלים וניגש לפרק חלק שבין החלון לדלת, אח"כ הוא משחיל חוט ברזל ומנסה להזיז את הנעילה. נראה שהוא מבין מה הוא עושה וזה מגביר את התקווה של כולנו. אבל גם זה לא עוזר ואחרי שעה של ניסיונות גם המכונאי מרים ידיים ואומר שכנראה נאלץ לשבור חלון.

אנחנו חוזרים לפקח ומשאילים ממנו פטיש, שוברים חלון קטן עליו המליץ המכונאי ופותחים את הרכב. יש מין שקט מתוח בינינו. מצד אחד הרכב פתוח, מצד שני מה קורה עכשיו? מה אומרים לחברת השכרה ומי משלם על כל זה? אנחנו לא מדברים על כך אלא רק מנקים את שאריות הזכוכית בשקט. אחר כך אנחנו נוסעים להחזיר את הפטיש לפקח, שבאדיבותו כבר הכין לנו לוח עץ בכדי לסגור את החלון. כשראה שזהו החלון הקטן אף הציע לנסר את הלוח לגודל המתאים. אנחנו מתיקנים את "החלון" החדש ומארגנים את כל הציוד.

שתים מבין שלוש המדרגות של מפלי מיצ'ל (צילום: אביב בן צבי)

אל המפלים

השעה בערך 9:00 וברור לכולנו שלמרות האירוע לא נוותר על ההליכה למפלים, שאורכה 4.5 קילומטר לכל כיוון. רובין מחליט לסחוב איתו את האבטיח שקנינו. המסלול עובר לאורך הנחל וחוצה אותו עד למפלים. ההליכה לא קשה, אבל לילי מתקשה ללכת בקצב שלנו. אני מחכה לה ומחליט ללכת אחריה ולעזור לה בקטעים הקשים. מסתבר שכמה שלא אנסה, משהו מהמורה שבי יישאר. אחרי כשעה הליכה אנחנו מגיעים למפלים. שלושה מפלים מדורגים, שכל אחד גבוה מקודמו, הנשפכים לבריכות קטנות. המראה מלמעלה בהחלט מרהיב ונראה שהגשמים האחרונים רק הוסיפו. אנו נשארים לשבת ולצפות בפלא.

עוד תמונה, כי זה פשוט מקום יפה... (צילום: אביב בן צבי)

משם אנחנו מתקדמים במעלה הנהר למצוא מקום שאפשר לשחות בו. אחרי הליכה קצרה אנו מוצאים מקום נחמד עם כמה פינות מוצלות ומפלונים קטנים, שאפשר לשבת תחתיהם וליהנות מעיסוי מפנק. כיוון שאני הולך בקצב של לילי, כשאנו מגיעים כולם כבר במים. אני נשאר עוד בחוץ לצלם קצת ורק אז מתארגן ונכנס למים. לאחר כמה זמן בו כל אחד תפס פינה משלו, אנחנו חוזרים לשבת ביחד בגדות הנחל ורובין חותך את האבטיח. יש משהו מרגש ומאד מיוחד להיות לבד במקום כזה ולאכול אבטיח. כל הדאגות לגבי הרכב נשטפו עם הזרם מזמן. אני יושב לדבר קצת עם גיישה. אני שואל אותה על הלימודים שלה ובמה ואיפה תרצה לעבוד ומכאן השיחה ממשיכה לה.

לילי לא באמת אוכלת את כל האבטיח, זה רק בשביל התמונה... (צילום: אביב בן צבי)

שקרים ותנינים בנהר

הדרך חזרה קצת מעיקה. נהיה חם וקצב ההליכה האיטי של לילי משגע אותי קצת. אנחנו חוזרים לרכב בערך ב-14:00 ומחליטים שנאכל משהו לצהריים ואז נתחיל לחזור חזרה כמה שיותר עד שיחשיך. ב- 15:00 אנו יוצאים מהשמורה בדרכנו חזרה. השיחה ברכב היא כמובן על החלון השבור. מה עושים? אם נספר את האמת, הביטוח לא יכסה ונאלץ לשלם הרבה כסף. אם נמציא סיפור, הוא יכול להתברר כלא אמין או שבמקרה הפקח ירים טלפון לחברת ההשכרה.

רובין מנסה להמציא איזה סיפור, אבל מייד מבינים שזה נשמע כמו בדיחה. אף עץ לא ייפול בדיוק על החלון הקטן ולא ישאיר אף סימן אחר, אף קנגורו לא יתנגש בנו בחושך בדיוק בנקודה הזו. ובכלל, אם זה קרה – מדוע לא הודענו מיד לחברת השכרה? הדעה הרווחת ברכב היא שצריך למצוא סיפור ולשקר לחברת השכרה, אבל אנחנו לא מגיעים להחלטה והנושא פשוט יורד כרגע מסדר היום שלנו. אותי זה ממשיך לייסר קצת. אני מנסה לחשוב על דרכים טובות יותר לצאת מהמצב הזה. כרגע זה רק במחשבות שלי מבלי לשתף אחרים.

ללא מילים... (צילום: אביב בן צבי)

כבר מחשיך אבל אנחנו מנסים להתקדם כמה שניתן, לפחות עד תחנת הדלק. אנחנו כבר לא רחוקים ממנה ואת כל הנחלים עד עכשיו חצינו בקלות. אנחנו מגיעים לעוד נחל שיש לחצות ואורות הרכב פתאום מאירים שני תנינים קטנים שהולכים לאיטם מקצה אחד לאחר. האורות או אולי הצעקות הבהילו אותם והם הגבירו קצב ונכנסו למי הנחל. אנחנו חוצים בזהירות וממשיכים בנסיעה. כחמישה קילומטר לפני תחנת הדלק יש נחל גדול, אותו חצינו בדרך הלוך בלי בעיה. הפעם הוא נראה רחב יותר וקשה מאד לעמוד את עומקו. רובין מציע שמישהו יחצה את הנחל בהליכה בכדי שנדע מה העומק, ובדיוק באותו רגע אנו רואים במים כמה זוגות עיניים שמביטות בנו. ההצעה נפלה. לילי מציעה שנזרוק אבן לנחל ולפי זה נדע מה העומק - ההצעה הופכת לבדיחה שתלווה אותנו בימים הקרובים. אנחנו מחליטים לישון לצד הדרך. חוזרים חזרה ומחפשים מקום מתאים. לאף אחד אין כוח לארוחת ערב, אנחנו מתארגנים והולכים לישון.

כהרגלי, אני מתעורר מוקדם. אני מחליט ללכת לנחל ולראות עם השתנה משהו. נראה שהמצב טוב יותר, אבל קשה לדעת. כשאני חוזר לילי כבר ערה. אני מכין תה ולאט לאט כולם מתעוררים. ב-7:30 המשכנו בנסיעה. אנחנו חוצים את הנחל בלי בעיות מיוחדות וממשיכים לתחנת הדלק. הפעם מקבלת את פנינו אישה צעירה, שמספרת שהיא ובעלה נשארים יחד עם חבר נוסף לכל העונה הרטובה (מנובמבר עד מרץ ולפעמים עד מאי) בפונדק. יש לה ברק בעיניים כשהיא מדברת על החיים שם ועל השגרה היומית, במקום כל כך מבודד ומנותק. באיזשהו מקום זה עושה חשק לנסות לגור לתקופה במקום כזה. שוב ממלאים דלק, שוב אני משלם וממשיכים הלאה. אנחנו חוזרים לדרך הראשית ומכאן ועד לתחנה הבאה יש כ 3-4 שעות נסיעה. מלבד רובין שנוהג, אנחנו ישנים או קוראים או סתם שקועים במחשבות.