אזור קימברלי במערב אוסטרליה
חלק ג' – שגרת חיי טיול
מאת: אביב בן-צבי

בשתי הכתבות הראשונות תואר הטיול, שהחל בעיר ברום במערב מחוז קימברלי, בצפון-מערב אוסטרליה, לאורך דרך נהר גיב.

בכתבה זאת אנו עולים על הכביש הראשי החוצה את קימבירלי ממזרח למערב, לומדים את חיי הטיול הקשים וממשיכים במזל הרע המלווה אותנו לאורך הטיול בקימברלי.

חלק ראשון – חווית הקימברלי שלי: חוסר מזל
חלק שני – חווית הקימברלי שלי: עיני תנין בוהקות בלילה

ממשיך ללכת קשה

האתר הבא בדרכנו הוא חווה פרטית בשם אל-קוסטרו (El-Qustro), שבשטחה יש מעינות חמים ובריכות שחיה טבעיות. נוף הדרך משתנה מעט ונפתח למישור רחב, עם שלוחות הרים שמתרוממות בו. השעות עוברות ואנו מגיעים לאתר הראשון. הליכה לא ארוכה אבל מעט מאתגרת, מובילה אותנו לבריכת שחיה טבעית, עם מפל דק וגבוה. זהו כבר המפל והבריכה המי-יודע-כמה שאנחנו רואים, אבל כל אחד שונה ומיוחד ובכל מקרה רחצה במים תמיד מרעננת. אחריה אנו נוסעים נסיעה קצרה למעיינות החמים, שמסתבר שנסגרים לקהל הרחב בצהרים ומשעה זו הם פתוחים רק לטיולים מאורגנים. עכשיו 16:00 ואנחנו מנסים את מזלנו בכל זאת. כיוון שאין אף אוטובוס בחניה אנו חושבים שנוכל להיכנס. אבל כשירדנו מהרכב, הגיע רכב של החווה ואמר שהוא סוגר את השער ושאי אפשר להיכנס.

חוזרים לרכב ונוסעים לחפש חניון לילה. החניון נמצא בדיוק בקצה הדרך הראשית Gibb River Road. מכאן והלאה הנסיעה תהיה ברובה בכביש סלול. למעט העובדה שהאורז נשרף (שוב לידיה חשבה שהיא יודעת יותר טוב מכולם), הערב והלילה עברו בשקט. בבוקר אנחנו מתלבטים האם לחזור למעיינות החמים או להמשיך הלאה. כיוון שכל האוכל נגמר ואין לנו אפילו משהו לארוחת בוקר, אנחנו מחליטים לדחות את ההחלטה, לנסוע לעיר הקרובה קונונורה (Kununurra) לעשות קניות.

הכול עניין של נקודת השקפה... (צילום: אביב בן צבי)

  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
  הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »

שמורת בונגל-בונגלס

אחרי הצטיידות באוכל, דלק ומים, אנחנו מחליטים לוותר על המעיינות ולהמשיך הלאה, לשמורת טבע מיוחדת בשם בונגל-בונגלס (Bungle-Bungles). כמה שעות נסיעה וכמה מאות קילומטר ואנו מגיעים לפניה לשמורה. מכאן עוד 50 קילומטר בדרך עפר. הדרך מפותלת וקשה מאוד, ולכולם כבר נמאס מהנסיעה. יש שקט באוטו. אבל אף אחד לא ישן או קורא. בסופו של דבר מגיעים. אנו מחליטים לראות אתר אחד היום, ואחריו ללכת לתצפית בשקיעה ולמחרת לבקר באתר נוסף. המיוחד בשמורה זו היא צורת ההרים המעוגלת כמעט, והשכבות השונות מהן בנויים ההרים: שכבה רכה של חול חום ושכבה של סלע קשה שחור לסירוגין. בהחלט מראה מיוחד.

מראה אופייני של ההרים והגבעות של בונגל-בונגלס (צילום: אביב בן צבי)

המסלול הראשון מוביל למקום שנקרא "הקתדרלה" – קניון צר מוביל למעין מערה עגולה, שפתוחה מעט מלמעלה. האקוסטיקה בהחלט מזכירה קתדרלות. משם אנו נוסעים לראות את השקיעה בתצפית יפה על כל השמורה. הגענו מעט מוקדם ויש עוד שעה וחצי עד השקיעה ולכן אנו מחליטים להכין ארוחת ערב בינתיים, לאכול ולראות את השקיעה ולאחר מכן לחפש מקום לינה. אנחנו לבד במקום, נהנים ממראות יפים של סוף יום. מעט אחרי שהשקיעה החלה וההרים והעננים נצבעו אדום-כתום, הגיעו שני חבר'ה. אדם, אוסטרלי בן 35, וראול מספרד, שניהם עובדים בשמורה ובונים בקתות ללינה. הם מזמינים אותנו לבקר אותם ולשתות בירה קרה אחרי השקיעה. אנחנו מבטיחים להגיע. אחרי האוכל בדרך למקום הלינה שלנו אנו עוברים שם, אבל לצערנו (למען האמת, בעיקר לצערו של רובין) אין בירות.

שקיעה אדומה מעל גבעות בונגל-בונגלס (צילום: אביב בן צבי)

אלכוהול – המוטו הלאומי של אוסטרליה *

מגיעים למקום לינה כבר בחושך, מקימים אוהלים ומתארגנים לשינה. פתאום מגיע רכב ועוצר בחריקת בלמים ליד האוהלים שלנו. ראול, אדם וצידנית מלאה בבירות הגיעו. אנחנו יושבים, מדברים ושותים. הם לא מוכנים לקחת כסף מאיתנו, כי הבירות ניתנות להם בחינם ממקום העבודה. אני שותה שתי פחיות ומחליט שזה מספיק לי. ראול, בחור מצחיק, מספר לנו כל מיני מעשיות, המלוות בהדגמות גוף וקול מצחיקות, והערב פשוט נפלא. הבירות נגמרות, פותחים בקבוק יין ומרימים לחיים. ביני ובין רובין מתנהלת שיחה פתוחה בה הוא משתף במחשבות ומקרים שקרו לו בעבר - בעיקר כששתה יותר מדי. הקרבה הזו שנוצרה בינינו מאוד נעימה לי.

ראול ממשיך לעשות שטויות אבל הפעם הוא הולך רחוק מדי. הוא נכנס לרכב ומתיישב ליד לילי ומנסה לחבק אותה. אדם הולך אחריו ומוציא אותו בכוח מהאוטו. אנחנו ממשיכים לשבת, לשתות ולדבר, בעיקר על החיים באוסטרליה ועל עבודה (אם אני זוכר נכון), ומדי פעם נזרקת לאוויר בדיחה על ראול. בסביבות 3:00 לפנות בוקר אני מחליט לפרוש לישון ובעודי מתארגן אני רואה שכולם, כולל אדם, מתארגנים לשינה בחוץ על המזרון שהביא. היה בהחלט ערב נפלא, אני נרדם מהר, מסוחרר מעט ורק השאלה על הבוקר שאחרי נשארת פתוחה…

______________
* באוסטרליה שאוכלוסייתה גדולה מישראל פי 3, מעריכים כי 3,500 איש מתים בשנה כתוצאה ממחלות ופשע הקשורים לצריכת אלכוהול - בעיקר בקרב צעירים, בגרמם נזק של 15 מיליארד דולר לשנה. בקרב האבוריג'ינים שכרות גורמת לסחר בילדים למטרות מין ועוד אסונות מסוג זה.

הבוקר שאחרי... (צילום: אביב בן צבי)

הקניון של הנחש הצהוב

האתר הבא, בו רצינו לבקר הוא קניון הקתדרלה (Cathedral Gorge) שהוא קניון צר מאוד, בו בשעת הצהרים השמש בדיוק מעל ויוצרת צללים ותאורה מיוחדים על קירות הקניון. בינתיים רק 10:00 בבוקר, ואנו מחליטים לעשות עוד מסלול קצר לפני כן במקום קרוב. ההליכה רק עושה לי טוב ותחושת הבחילה נעלמת. המסלול עצמו נחמד להליכה, אבל האתר בסופו מעט מאכזב. חוזרים לאוטו וממשיכים לקניון. כאן ההליכה עצמה, במעבר צר בין שני קירות אבן גבוהים, מיוחדת ויפה. השמש נמצאת בדיוק מעל הפתח העליון ויוצרת על הקירות צלליות וצבעים יפים. המסלול מסתיים בנקיק צר ללא מוצא. אנו מתיישבים שם לנוח ופוגשים שני אוסטרלים צעירים מסידני שבאו לטייל באזור. אנחנו מחליפים כמה מילים בנוגע לאתרים אחרים והם מחליטים לחזור חזרה. הם מתקדמים לעבר הפתח של הנקיק ונעצרים. מסתובבים וקוראים לנו לראות משהו. נחש צהוב שרוע על המדרגה ולא נראה שמומלץ לעבור לידו. אנו תקועים בנקיק.

בינתיים אנו מספרים לשני החבר'ה על המזל הרע שמלווה אותנו בטיול, ובין השאר מספרים על הרכב. הם מיד אומרים "אה, זו לא בעיה, אם יש ביטוח פשוט תגידו שמישהו ניסה לפרוץ לרכב. זה תמיד עובד כאן". אחד משני האוסטרלים מנסה להזיז את הנחש בעזרת מקל. זה רק עושה את הנחש מעט יותר עצבני, אבל לפחות הוא לא על המדרגות. אנחנו מחכים עוד קצת ולבסוף מחליטים לעבור במהירות את האזור הנגוע. אחד אחד אנו יורדים במהירות את המדרגות ורצים לטווח בטחון. המבצע הסתיים ללא נפגעים.

נחש צהוב החוסם את המדרגות (צילום: אביב בן צבי)

דהירה מערבה

עוזבים את השמורה בדרך העפר המפותלת חזרה לכביש הראשי. אירועי הלילה האחרון מתחילים להשפיע - גיישה ואני מרגישים רע מאוד. הדרך המשובשת מחמירה את תחושת הבחילה ואנו רק מחכים שהיא תגמר. בצהריים אנחנו מגיעים לכביש ועושים הפסקה קצרה להירגע. לילי מחליפה את רובין בנהיגה ואנו ממשיכים.

לאורך 700 הקילומטר הבאים, חזרה מערבה לכיוון העיר ברום (Broome), אין שום אתר מיוחד ששווה לעצור בו, למעט גישה נוספת לערוץ-המנהרה (Tunnel creek) שאנו יודעים שתהיה סגורה. מה גם שאנחנו רוצים להספיק להגיע לקייפ-לבק (Cape Leveque). הכביש הסלול מקל על ההרגשה, אני נרדם לשעה קלה, שותה כמויות של מים ואח"כ מרגיש הרבה יותר טוב.

העיירה הקרובה צומת-פיצרוי (Fitzroy Crossing) היא במרחק של ארבע שעות נסיעה בערך ונראה שנגיע אליה רק בחושך. מתעורר ויכוח קטן על מקום הלינה. לידיה חושבת שאפשר להגיע למקום לינה חינמי שנמצא כ-80 קילומטר אחרי העיר. גיישה חושבת שלא כדאי לנסוע כל-כך רחוק בחושך, רובין ישן, לילי נוהגת ומחכה להחלטה ואני חושב שהכול תלוי בלילי. הרי היא זו שנוהגת. אני מציע להגיע לעיר ושם להחליט.

קניון הקתדרלה (צילום: אביב בן צבי)

מי מקלחת ומי שתייה

ב-18:30 אנחנו מגיעים לפיצרוי נכנסים לחניון קרוואנים מסודר, ממלאים דלק ומחליטים לאכול משהו ואז להחליט איפה ישנים. רובין מציע להשתמש במקלחות של המקום. הבעיה היחידה שהן מיועדות רק למי ששילם על מקום לינה. אני שואל על כך, ורובין אומר "אתה פשוט נכנס להתקלח יוצא והכול בסדר. תרגע". למרות שזה מרגיש לי לא בסדר, אני עושה בדיוק כמו כולם ונכנס להתקלח. מקלחת מרעננת אחרי כל כך הרבה ימים בלי, יחד עם התחושה של מעשה אסור, עושות לי טוב. אני יוצא מהמקלחת חוזר לרכב ואומר לרובין "בחיים לא הייתי עושה משהו כזה. זה פשוט לא אני. אבל כל כך נהניתי מזה…". רובין צוחק ואומר שהוא חי כך כבר כמעט שנה מאז שהגיע לאוסטרליה. אבל הוא מבין את התחושה.

אחרי האוכל אנחנו מחליטים להישאר שם הלילה. צריך לשלם על מקום לאוהלים אבל התשלום הוא לכל אדם, לא משנה כמה אוהלים יש. רובין ואני הולכים לשלם ובדרך אני אומר לרובין שאני מצטער, אבל לידיה פשוט מוציאה אותי מדעתי. הוא לחלוטין מבין ועונה שגם הוא כמעט התפרץ עליה כמה פעמים, אבל כבר למד שבטיולים כאלה אין הרבה ברירה אלא להתעלם. במשרדי המקום רובין עושה עצמו לא מבין ומשלם לפי אוהלים ולא לפי אנשים, אני מסתכל עליו במבט לא מרוצה והוא רק ממשיך את המשחק שלו מול הפקידה. כשאנחנו יוצאים הוא מיד אומר, "כן, אני יודע שזה לא מוצא חן בעיניך, אבל תירגע, הכול בסדר. מבחינתך אתה שילמת ואני לא.” אני לא שלם עם זה, אבל משלים עם העובדה.

פעמון הקריאה (צילום: אביב בן צבי)

חופי קייפ-לבק

בבוקר, אנחנו מתארגנים מהר וממשיכים בנסיעה. היעד הוא החופים הלבנים של קייפ-לבק (Cape Leveque). עוברות כמה שעות נסיעה ואנחנו בפניה לכביש המוביל לקייפ. הדרך פתוחה לשמחתנו. הקילומטרים הראשונים מתוך ה-200, סלולים, אחריהם הדרך הופכת לדרך עפר, ולקראת סופה היא שוב סלולה. לאורך הדרך יש מעט נקודות ישוב של קהילות אבוריג'ינים קטנות ומעבר לכך היא לא דרך מעניינת כל-כך. על-פי התמונות החופים של הקייפ לבנים מאוד והים בגוונים של טורקיז. אנחנו מגיעים לקצה הדרך, אבל מסתבר שהחופים היפים אינם שם. אנחנו חוזרים חזרה על פי הוראותיו של אחד מהמקומיים אותו שאלנו ומגיעים לבית הארחה שלו שייך החוף.

הכניסה לחוף יקרה מאוד ואנחנו מחליטים לחפש מקום אחר. אנחנו נכנסים בשביל חול, שרובין חושב שהוא יוביל לחוף. הבעיה היא שהחול רך מדי ואנחנו לא מצליחים להתקדם יותר מדי. רובין גיישה ואני עולים על גבעה סמוכה בכדי לראות כמה רחוק החוף. הנוף יפה מאוד והחופים באמת לבנים – אבל רחוקים. אנחנו מחליטים לחזור ולחפש מקום אחר. הרכב נתקע בחול ומתחפר. יורדים לדחוף ומצליחים לצאת מזה. חוזרים חזרה ומנסים מקום אחר עליו יש שלט של חניון. שוב מסתבר שצריך לשלם. העקשנות של רובין על מקום ללא תשלום נראית לי מעט מיותרת. אנחנו מבזבזים זמן ודלק במקום לשבת על החוף. אני זורק משפט, "הדלק עולה לנו יותר", אבל אין כל תגובה.

שפל בחופי ים טימור (צילום: אביב בן צבי)

איזה חול ואיזה מי טורקיז?

במקום הבא אנחנו פוגשים בחור נחמד שגר במקום ואומר לנו שאין בעיה לרדת כאן לחוף. רק הלינה היא בתשלום, אבל החוף חופשי. אנחנו יורדים לחוף שנראה רחוק מאוד ממה שהתמונות מראות. החוף מסולע, בלי חול והשפל הבריח את המים לאחור. מלבד רובין שלא מראה את האכזבה, בפני כולם היא ניכרת. אנחנו מתמקמים על כמה סלעים ונכנסים למים הרדודים מאוד. בכל דקה שעוברת מפלס המים יורד וממש מרגישים ורואים את השפל. “It's a nice spot” אומר רובין. ואני עונה: "Not as nice as the pictures shows, But it's nice spot to be just our own". רובין מסכים איתי על כך. אנחנו יוצאים מהמים וכל אחד תופס פינה. אני הולך לצלם קצת ומשחק עם השתקפויות השמש בחול הבוצי ובשלוליות המים.

החוף בשעת שפל (צילום: אביב בן צבי)

מה באמת קרה עם החלון הצדדי?

משם אנחנו נוסעים לאחד ממקומות הלינה בדרך. המקום הוא רק משטח חול בלי שום דבר מעבר. מתארגנים ללינה, מכינים ארוחה של הערב האחרון ומנסים לעשות אותה מעט יותר חגיגית. רובין מעלה את השאלה לגבי החלון. מתגבשת הסכמה לסיפור שמישהו ניסה לפרוץ את הרכב. אנחנו מרכיבים ביחד סיפור ומנסים לחשוב על כל הפרטים הקטנים בכדי שיהיה אמין. בסופו של דבר מה שקרה באמת היה כך: בערב האחרון, לא הצלחנו למצוא את מקום הלינה וחנינו במפרץ חניה לצד הדרך. הקמנו את האוהלים שלנו מעט מרוחק מהרכב כדי להתרחק מהדרך. בערך ב-3:00 לפנות בוקר, שמעה לילי קולות, הוציאה את הראש מהאוהל, ראתה מישהו ליד הרכב וצעקה "רובין!!". מהצעקה ברחו מספר אנשים שהיא לא בדיוק ראתה. רובין ואני התעוררנו וניגשנו לרכב, ראינו את החלון הקטן מנופץ וחלק קטן מהדלת הקדמית לידה (אותו חלק שהמכונאי הוציא ולא הצלחנו להחזיר באופן מושלם חזרה). הזזנו את הרכב קרוב לאוהלים ובבוקר ניקינו את שברי הזכוכיות. כיוון שלא ידענו מה לעשות, וזה היום האחרון, באנו ישר אליהם. סיפרנו לעצמנו את הסיפור הזה עד שנראה כאילו הוא באמת קרה… אין ספק – הטיול הזה מדרדר אותי מוסרית… כמובן שנפטרנו מחלון העץ שהתקנו ואת הדרך חזרה לברום עשינו עם חלון פתוח.

בחברת ההשכרה השתתפו בצערנו על המקרה ושמחו לדעת שלא נגנב כלום מהרכב. רק ביקשו שננקה את הרכב ונמלא דלק. הינו מופתעים מהקלות שהדברים עברו, אבל זה עוד לא נגמר עד שנחזיר את הרכב. הורדנו את כל הדברים באחת האכסניות ומצאנו מקום ליד החוף לשטוף ידנית את הרכב. מבצע קשה לאחר כל-כך הרבה ימי שטח. בסופו של דבר הרכב נראה מצוחצח ונקי ובלי חלון קטן. רובין ולילי נסעו להחזיר את הרכב ואנחנו חיכנו באכסניה לתוצאות. כשהם חזרו הסתבר שהכול הלך חלק ואין שום בעיות. עשינו חשבון סופי, התקזזנו בהוצאות וקבענו בערב לארוחת סיום.

ארוחת הערב הייתה מופלאה. היה אוכל טוב: סטייקים שרובין הכין, עם רוטב גבינה כחולה שלילי הכינה, יחד עם פטריות ממולאות שגם אותן הכינה לילי. אני הבאתי את היין (ורובין את הוויסקי). אחרי האוכל החלפנו תמונות והתפתחה שיחה מרתקת גלויה מאוד וחופשית. הכול היה על השולחן ולא הסתרתי דבר על חיי. כך גם עשו רובין ולילי. גיישה נידבה פחות פרטים, ולידיה, שהרגישה מעט בחוץ, פרשה מוקדם. האווירה הייתה מאוד לבבית ומפרגנת. זה היה סיום מהנה מאוד לטיול מלא חוויות, מראות ואנשים חדשים.

זו הייתה חוויית הקימברלי שלי.