.jpg)
18 ימים בגן עדן:
חוויות, תובנות וטיפים מהפלגה לאנטארקטיקה
מאת: כרמית וייס
אם יש גן עדן, אני מצאתי אותו כאן, לחופי אנטארקטיקה ואיי חוג הקוטב הדרומי! נופי קרחונים מרהיבים, שהעין מתקשה להכיל, ובעלי חיים נדירים ומתוקים להפליא, שאינם חוששים מבני האדם הבודדים שהם פוגשים. ממלכת הטבע.
.jpg)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות מודרכות – שייט בקבוצות עם הדרכה בעברית לחצו לרשימת ההצעות »
ספרי לנו כמה קר וכמה יקר?
אענה תחילה על השאלה שאני נשאלת שוב ושוב מאז שובי. ובכן, בקיץ האנטארקטי, שהוא החורף בחצי הכדור הצפוני, הטמפרטורות לחופי אנטארקטיקה נעות סביב האפס, והן דומות לאלו שאנו חווים בחורף של צפון אירופה ואמריקה. האמירה "אין מקום קר, יש לבוש לא מתאים" מתבררת כנכונה ואיש מחברי למסע לא סבל מהקור. בכמה עקרונות חשובים, שיוסברו בהמשך, קל ופשוט לשמור על חום הגוף הן על סיפון הספינה והן בירידות לחוף.
ההפלגות הקצרות לאנטארקטיקה אינן יקרות בהרבה מטיולים ארוכים ליבשות רוחקות אחרות, כמו דרום אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד, והתמורה – אשאיר לעינכם לשפוט.
לא באמת הולכים בביקיני על הסיפון... אך זוהי מסורת המתקיימת בכל ההפלגות מסוג זה,
ואלו שתיים מתוך האמיצים שבחרו לאתגר את עצמם בקפיצה למים הקפואים של אנטארקטיקה (צילום: כרמית וייס)
שייט קייקים בין קרחונים אדירים, פעילות בחירה נוספת שמתאימה לאתגריים שבחבורה (צילום: Renato Granieri)
באיזה מסלול ובאיזו ספינה מומלץ לבחור?
מסלולי ההפלגות לאנטארקטיקה משתנים בין הפלגות קצרות (8-10 ימים) לאנטארקטיקה בלבד, להפלגות ארוכות ומקיפות הכוללות גם את איי פוקלנד והאי ג'ורג'יה הדרומית , שאורכות 18-20 יום, והן כמובן יקרות יותר. המסלולים משתנים מעט בין חברות השייט, שכולן טובות ומפנקות, והם דומים אך לא זהים, גם בגלל ההתאמה לאפשרויות הירידה לחוף, עליה מחליטים הקפטן ומנהל ההפלגה לפי תנאי מזג האוויר.
שימו לב שיש גם קרוזים לאנטארקטיקה, אך הם מתקיימים בספינות ענק, של אלפי מטיילים, שבשל גודלן הן אינן מתקרבות לחוף ואין מהן ירידה אליו. ההפלגה המדוברת נקראת אקספדישן, על שום ספינות המחקר שהיו משמשות אותן בעבר. אך כיום אלו הן ספינות מודרניות לכל דבר, שיכולות לשאת כ- 150 מטיילים, ובזכות גודלן הן יכולות להתקרב לחוף ולהוריד את המטיילים בסירות זודיאק, לחוות את אנטארקטיקה דרך הרגליים.
לחצו לבדיקת מסלולי ההפלגות לאנטארקטיקה
הפלגות האקספדישן מתקיימות כולן בספינות בגודל בינוני, המסוגלות להתקרב לחוף -
בספינה שלנו 8 קומות, מסעדה גדולה, חדר הרצאות והרבה פינוק (צילום: Renato Granieri)
בצוות הספינה, המונה כמחצית ממספר הנוסעים, כ- 15 מדריכים המשיטים את סירות הזודיאק,
שומרים על שלומנו ועל שלום בעלי החיים ומעשירים אותו בהמון ידע (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאנטארקטיקה
בסיומה של טיסה ארוכה ל בואנוס איירס אנחנו בוחרים לנוח ולבלות יום בעיר היפה הזו. למחרת ממשיכים בטיסה קצרה אל אושוואיה ( Ushaia ), העיר הדרומית ביותר בארגנטינה ובאמריקה כולה, ממנה יוצאות מרבית ההפלגות. יום נוסף באושוואיה מאפשר לנו לעלות להפלגה רעננים וקצת יותר מורגלים לשעון המקומי, אך בעיקר זוהי "חגורת בטיחות" חשובה להגעה להפלגה של הנוסעים והמזוודות.
ההתרגשות מגיעה לשיאה עם העלייה לספינה וקבלת התא המפנק, שהכל בו תוכנן ביעילות מופלאה. החלון הגדול שנפתח למרפסת הוא הבונוס הכי רציני. אלו כבר מזמן לא אוניות המחקר הישנות, בהן התנאים היו בסיסיים ביותר. בחדר הרצאות גדול ומודרני אנחנו סופגים מידע מפי מדריכי הספינה, שכל אחד מהם מומחה בתחומו. חדר מפנק אחר בקומה העליונה מאפשר תצפית פנורמית ויציאה לסיפון העליון, ובשניהם מכונות קפה, תה, שוקו ועוגיות לרשותנו בכל שעה. צוות הספינה מונה כמחצית ממספר הנוסעים, והוא מקיף אותנו באדיבות, חיוכים ופינוקים.
אני בהתרגשות אדירה לתחילת המסע, כאשר הספינה עוזבת את העיר אושוואיה,
העיר הדרומית ביותר בארגנטינה ובדרום אמריקה כולה, להרפתקה בת בן 18 יום (צילום: כרמית וייס)
הספינה "חורשת" תלמים של זהב לאור השקיעה במעבר ביגל, המוגן מרוחות וגלים (צילום: כרמית וייס)
מעבר דרייק ומדבקות הקסם
אנו מתחילים בהפלגה קצרה ורגועה, לאור השקיעה המזהיבה את השמים, דרך תעלת ביגל ( Beagle Channel ). לאחריה מצפים לנו יומיים של הפלגה, עם חציה של מעבר דרייק ( Drake Passage ), שידוע ברוחו הזועפת , בשל המפגש בין האוקיינוס האטלנטי, השקט והדרומי. גלים של 3 מ' מטלטלים את הספינה קלות, ואנו מברכים על מזלנו הטוב. אצל חלק מהנוסעים טלטולי הספינה גורמים למחלת ים, כתוצאה מהפרת האיזון בין איברי תחושת המיקום במרחב (המצויים באוזן הפנימית ובשרירים) לראיה, שמקבלת מידע שהחדר יציב.
למזלנו במספר צעדים פשוטים ניתן למנוע זאת או להיעזר בפלאי המדע – מדבקה קטנה מאחורי האוזן, שעושה עבודה נפלאה. במפגש הבא עם הגלים כולנו כבר חכמים ומנוסים יותר, וגם אלמנט ההסתגלות עובד לטובתנו. רופא הספינה מצייד את כולנו בטיפים מעולים (להסתכל על הגלים, להימנע ממסכים, לצאת לאוויר הפתוח ולנשום עמוק), ואת מי שזה לא מספיק לו גם בתרופות וכמה מילות עידוד. לסובלים ממחלת ים מומלץ להזמין חדר בקומות הנמוכות ובירכתי הספינה, שם הטלטולים מורגשים פחות.
בסיומו של מעבר דרייק מקבל את פנינו קרחון בגובה בניין בן 10 קומות,
ותחשבו שרק 10-20% נמצאים מעל לפני המים (צילום: כרמית וייס)
אל תפריעו את שלוות הפינגווינים וכלב הים הבודד שהסתנן ביניהם,
האי טאוור איילנד (Tower Island) אל מול חופי הפנינסולה של אנטאארקטיקה (צילום: כרמית וייס)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות מודרכות – שייט בקבוצות עם הדרכה בעברית לחצו לרשימת ההצעות »
ירידה ראשונה באיי שטלנד והתמודדות עם הקור
בשעות אחר הצהרים של היום השני הספינה סוף סוף מטילה עוגן, אל מול האי האף מון ( Half Moon Island ), השייך לשרשרת איי שטלנד, כ-120 ק"מ מצפון לחצי האי האנטארקטי . סביבנו שטים במים גושי קרח עצומים, שלעיתים מתנשאים לגובה בניין בן מספר קומות, והצורות שחצבו בהם המים והרוח מרהיבות. פינגווינים מתוקים מגיעים בשחייה לבדוק את האורחים המוזרים ואחרים מביטים בנו מהחוף. למרות שהפעם לא יורדים לחוף, אלא רק שטים בסירות הזודיאק, רף ההתרגשות בשמים והטמפרטורה בחוץ "נעימה למדי"... סביב אפס מעלות וללא רוח. זה המקום להסביר איך שומרים על חום הגוף ומדוע לא סובלים מהקור.
שכבות הוא שם המשחק, כי מה ששומר על החום הוא האוויר שנכלא ביניהן. 3 שכבות לחלק הגוף העליון (גופיה תרמית, פליז ומעיל אותו מקבלים בספינה) ו-3 שכבות ברגליים (מכנס תרמי, טרנינג או מכנסי סקי, ומעליהם מכנסי סערה אטומים למים). הרגליים מוגנות בשתי גרביים תרמיות ומגף גדול מעט ממידתכם, שיוצר כיס אוויר ומפתיע ביעילותו גם אותי, שנוטה לסבול מרגליים קפואות. כפפות, מחמם צוואר, כובע פליז וכובע המעיל משלימים את המראה הארקטי, ולמקרה חירום יש בכיס גם שקיות חימום, שלנו לא היה בהן צורך.
מידע מעשי למפליגים לאנטארקטיקה
אח שלי, בוא נקפוץ למים ונשחה לבדוק מי הם האורחים הכחולים בספינה הכחולה,
אולי הגיעו פינגווינים חדשים לביקור (צילום: Renato Granieri)
פינגווין רצועת-הסנטר (Chinstrap penguin), על שום הפס השחור המעטר את צווארו,
הוא הראשון שמקבל את פנינו בירידה לחופי אנטארקטיקה, והוא שובב ומתוק להפליא (צילום: כרמית וייסi)
היי אתם במעילים הכחולים, אף פעם לא ראיתי יצורים מוזרים כמותכם, שלא שוחים במים...
איזה מין כלבי ים פחדנים אתם? (צילום: Renato Granieri)
עליה ראשונה לחוף האנטארקטי
היום הבא כבר מאפשר לנו להניח את רגלנו על משארת נפשנו בהרפתקה הזו – אנטארקטיקה , היבשת החמישית בגודלה בעולם (אחרי אסיה, אפריקה ושתי האמריקות). למעשה רוב ההפלגות לאנטארקטיקה, וכך גם שלנו, מגיעות לחצי אי המזדקר צפונה מאנטארקטיקה ( Antarctic Peninsula ) לכיוון דרום אמריקה, ומכונה בקיצור "הפנינסולה", מהלך 540 מייל ימי (כ- 1,000 ק"מ) מחופי ארגנטינה וצ'ילה.
במהלך חודשי הקיץ (אוקטובר-מרץ) מחוגי הטרמומטר נעים סביב האפס, טמפרטורה שבהחלט ניתן להתמודד איתה בקלות. על קו החוף נחשפת קרקע סלעית, שחלק ממנה מכוסה אצות, חזזית וטחב, והיא מאפשרת לפינגווינים לעלות מהמים ולגדל את הדור הבא. והפינגווינים, אחד מבעלי החיים המתוקים בעולם, גם הם מקבלים אותנו בהתרגשות, מלווה סקרנות ילדותית מקסימה וללא כל פחד. המדריכים שומרים שנשאיר ליצורים המתוקים הללו מספיק מרחב, אבל לא אחת הם פשוט מתקרבים להיכרות יותר אינטימית עם האורחים המוזרים, מאחר ואין להם פחד מבני אדם.
פורטל פוינט (Portal Point) היא הנקודה הראשונה בפנינסולה של אנטארקטיקה בה זכינו ממש לרדת לחוף,
והתרגשות אדירה תורמת אף היא לגוף חם (צילום: Renato Granieri)
תיירות אחראית באנטארקטיקה
זה המקום לספר על פועלה של האגודה הבינלאומית של מפעילי טיולים לאנטארקטיקה ( IAATO – International Association of Antarctica Tour Operators ) , ארגון שנוסד ב-1991 במטרה לקדם תיירות אחראית, בטוחה ושומרת על הסביבה. הם אלו שאחראים לווסת את תנועת הספינות בין האתרים, כך שלעולם לא פגשנו בספינה נוספת, ולהגדיר את מספר השוהים בכל זמן נתון על החוף. השמירה הקפדנית הזו הולידה בעלי חיים שאינם חוששים מבני אדם, ואנו מחויבים לשמור על בריאותם וביטחונם.
פינגווין גנטו, המכונה גם פינגווין לבן-אוזן, ניתן לזיהוי בקלות בזכות המקור האדום.
תיירות אחראית הובילה לבעלי חיים שאינם מפחדים מבני אדם, מאחר והם לא רואים בנו אויב (צילום: כרמית וייס)
פינגווינים, כלבי ים ולווייתנים
מכאן והלאה מזומנות לנו עוד חמש ירידות לחוף, ואנו לומדים להכיר מקרוב את מיני הפינגווינים, הרגלי החיזור והמאמצים הכבירים שהם עושים לגידול הדור הבא. כדורי הנוצות המתוקים, שהם הצאצאים, מצויים כעת, בסוף הקיץ, בחילופי נוצות לקראת הירידה למים עם בוא החורף. ההשתכשכות שלהם במים היא מראה שאי אפשר לשבוע מלצפות בו, ואלו שמגדילים וקופצים למים ממרומי הקרחון, הופכים לכוכבי ההצגה הכי טובה בעיר. הפינגווינים איבדו את יכולת התעופה, וכנפיהם משמשות אותם כדי "לעוף במים" במהירות מרשימה.
פינגווין גנטו צעיר, הנמצא בשלב החלפת הנוצות לנוצות של בוגר, שיאפשרו לו הגנה במים הקרים,
ורק פלומה עדינה של נוצות חומות עוד נותרה על גבו (צילום: כרמית וייס)
כלבי הים השונים, ובראשם דובי הים המתוקים, גם הם מסתקרנים להכיר מקרוב את האורחים המוזרים על שתיים. קשה שלא להעלות חיוך כאשר הם ספק זוחלים ספק מדדים על רגליהם הקטנות, רבים ומשתובבים זה עם זה. את הספינה מלווים תדיר לווייתנים מסוגים שונים, וכמה מהם, לווייתני מינקי צעירים, מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד, וגורמים לכל המצלמות לתקתק.
קשה לתאר את ההתעלות שיש בתחושה, שאנחנו בני האדם היחידים בעולמם של בעלי החיים, מהנדירים ביותר על הכדור שלנו. בעלי חיים שאת רובם אנו יכולים לראות רק כאן, בקצה הכי דרומי של העולם, בגלל נדידת והפרדת היבשות הקדומה. גם היעדר כמעט מוחלט של סממני ציוויליזציה אנושית, למעט תחנות המחקר שעל החוף, תורם לתחושה שאנו יחידים בקצה העולם.
אל תקראו לי כלב, אני דוב...!
דוב ים הוא קרוב משפחה של כלב הים, וניתן לזהותו בעיקר בזכות אוזניו הקטנות, אותן אין לכלב הים (צילום: כרמית וייס)
מספר לווייתני מינקי צעירים מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד,
וגורמים לכל המצלמות לתקתק ולכמה לבבות להחסיר פעימה... (צילום: כרמית וייס)
הקפטן האמיץ והקרחונים המרהיבים
ביומנו האחרון באנטארקטיקה צופה הקפטן האמיץ שלנו, שוודי נעים סבר, שבסוף הקיץ יהיה המעבר דרך המצר האנטארקטי ( Antarctic Sound ) פתוח מקרחונים צפים, החוסמים אותו רוב ימות השנה. אנו נרגשים מהסיכוי להגיע לפתחו של ים ודל ( Weddell ) ואל האי סנו היל ( Snow Hill Island ), בו מקננת מושבה גדולה של פינגווין קיסרי, הגדול מבין הפינגווינים בעולם וללא ספק המרשים מכולם.
הקרחונים המרהיבים בצבעם הכחלחל, העוטפים את הספינה מכל עבר, ופסגות היבשת המציצות מבעד לעננים, לא מפסיקים להפיק מפינו קריאות התפעלות. למרות הרוח העזה אנו מתקשים לרדת מהסיפון, ונכנסים פנימה רק כדי להתחמם מעט. בסופו של דבר הם חוסמים את דרכנו, במיצג אדיר של קרחונים בכל הגדלים, הצורות והטקסטורות, בגווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים.
תבחרו לכם קרחון...
קרחונים מרשימים לחופי בראון בלאף (Brown Bluff), אשר במיצר האנטארקטי, קצת לפני שהוא נפתח לעבר ים ודל (צילום: כרמית וייס)
כמה קטן האדם אל מול הטבע, עוצמה שקשה להכיל (צילום: כרמית וייס)
להרגיש כמו שקלטון על מצופי הקרח
ים ודל והקרחונים החוסמים אותו מחבר אותנו אל הספר אנדיורנס ( Endurance ), שהוא ללא ספק רב המכר הפופולרי ביותר על הסיפון. הוא מספר את סיפורה של ספינה באותו שם, במסעו ההיסטורי של האנגלי סר ארנסט שקלטון לכיבוש אנטארקטיקה. בינות למצופי הקרח האדירים הללו, בינואר 1915, נתקעה ספינתו, ואנשיה, בסיפור לא יאומן, שרדו את החורף האנטארקטי האכזרי. סיפור הגבורה, עד החילוץ המופלא של כל 28 אנשי הצוות, לאחר בילוי של קרוב לשנה וחצי בתנאים הקשוחים אותם אנו חווים כאן בקיץ, הוא פשוט בלתי נתפס.
כדי שלא נהיה שקלטון מספר שתיים... הספינה מסתובבת חזרה, לא לפני שאנחנו יורדים אל אחד ממצופי הקרח הימי, כדי להרגיש קצת כמו אנשיו של שקלטון. מצופי קרח נוצרים מקפיאת מי ים, בניגוד לקרחונים ( Ice Bergs ), שנשברו ממדף הקרח ומתנשאים לגובה מרשים, מעל ובעיקר מתחת פני המים. מדף הקרח העצום מכוסה שכבה עבה של שלג טרי ויבש (פאודר), שהרגל שוקעת בו תדיר, והפינגווינים הבודדים, שכנראה עצרו כאן למנוחה קצרה, מביטים בנו בהשתאות. אני חושבת על חברי משלחתו של שקלטון, שבילו שנה תמימה על מצופי הקרח הללו וערכו עליהם תחרויות, משחקי כדורגל ואימונים של מזחלות כלבים, כדי להתחמם ולא לשקוע בדיכאון.
מבט ממצוף הקרח אל פסגות היבשת המציצות מבעד לעננים,
ארנסט שקלטון לא זכה לראות את היבשת בהפלגת האנדיורנס, מסע שהפך מכישלון לאגדה (צילום: כרמית וייס)
מספר פינגווינים שעצרו למנוחה מביטים בהשתאות באורחים הלא צפויים (צילום: Renato Granieri)
גווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאי ג'ורג'יה הדרומית
ביום המחרת, בתחילת דרכנו בת היומיים לעבר האי ג'ורג'יה הדרומית, ממנו יצאה משלחתו של שקלטון ואליו היא גם חולצה, אנו צופים על נקודה חשובה נוספת במסע ההרואי. אל האי אלפנט איילנד ( Elephant Island ) הגיעו חברי המשלחת בשלוש סירות הצלה, באפריל 1916, כאשר הם קפואים, פצועים, רעבים ותשושים.
קשה להבין איך שרדו 22 מהם על גוש סלע מכוסה קרח, המזדקר מהים בתלילות, מעל 4 חודשים, בעוד ששת חבריהם עשו את הדרך הקשה והמסוכנת, כמעט חסרת הסיכוי, להזעיק עזרה. הבשר והשומן שהפיקו ממעט הפינגווינים וכלבי הים על האי הם שעזרו להם לשרוד. נחישותו של שקלטון לחלצם תלווה אותנו כל הדרך עד ג'ורג'יה הדרומית, שם גם נשמע ונראה עדויות לסופו הטוב של המסע. לא בכדי הפך שקלטון, במסע זה ובמסע קודם שערך לקוטב המגנטי, למופת של שמירה על חיי אדם, מעל כל הישג של גילוי עולם וכיבוש פיסת אדמה.
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
כאשר לנו בקיץ הרוח שורקת על הסיפון ואנו ממהרים להיכנס לתצפית המחוממת (צילום: Renato Granieri)
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
מוזמנים לקרוא על המשך המסע לאי ג'ורג'יה הדרומית ועל חלקו האחרון באיי פוקלנד.
מידע נוסף
מסלולי הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
לא באמת הולכים בביקיני על הסיפון... אך זוהי מסורת המתקיימת בכל ההפלגות מסוג זה,
ואלו שתיים מתוך האמיצים שבחרו לאתגר את עצמם בקפיצה למים הקפואים של אנטארקטיקה (צילום: כרמית וייס)
שייט קייקים בין קרחונים אדירים, פעילות בחירה נוספת שמתאימה לאתגריים שבחבורה (צילום: Renato Granieri)
הפלגות האקספדישן מתקיימות כולן בספינות בגודל בינוני, המסוגלות להתקרב לחוף -
בספינה שלנו 8 קומות, מסעדה גדולה, חדר הרצאות והרבה פינוק (צילום: Renato Granieri)
בצוות הספינה, המונה כמחצית ממספר הנוסעים, כ- 15 מדריכים המשיטים את סירות הזודיאק,
שומרים על שלומנו ועל שלום בעלי החיים ומעשירים אותו בהמון ידע (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאנטארקטיקה
בסיומה של טיסה ארוכה ל בואנוס איירס אנחנו בוחרים לנוח ולבלות יום בעיר היפה הזו. למחרת ממשיכים בטיסה קצרה אל אושוואיה ( Ushaia ), העיר הדרומית ביותר בארגנטינה ובאמריקה כולה, ממנה יוצאות מרבית ההפלגות. יום נוסף באושוואיה מאפשר לנו לעלות להפלגה רעננים וקצת יותר מורגלים לשעון המקומי, אך בעיקר זוהי "חגורת בטיחות" חשובה להגעה להפלגה של הנוסעים והמזוודות.
ההתרגשות מגיעה לשיאה עם העלייה לספינה וקבלת התא המפנק, שהכל בו תוכנן ביעילות מופלאה. החלון הגדול שנפתח למרפסת הוא הבונוס הכי רציני. אלו כבר מזמן לא אוניות המחקר הישנות, בהן התנאים היו בסיסיים ביותר. בחדר הרצאות גדול ומודרני אנחנו סופגים מידע מפי מדריכי הספינה, שכל אחד מהם מומחה בתחומו. חדר מפנק אחר בקומה העליונה מאפשר תצפית פנורמית ויציאה לסיפון העליון, ובשניהם מכונות קפה, תה, שוקו ועוגיות לרשותנו בכל שעה. צוות הספינה מונה כמחצית ממספר הנוסעים, והוא מקיף אותנו באדיבות, חיוכים ופינוקים.
אני בהתרגשות אדירה לתחילת המסע, כאשר הספינה עוזבת את העיר אושוואיה,
העיר הדרומית ביותר בארגנטינה ובדרום אמריקה כולה, להרפתקה בת בן 18 יום (צילום: כרמית וייס)
הספינה "חורשת" תלמים של זהב לאור השקיעה במעבר ביגל, המוגן מרוחות וגלים (צילום: כרמית וייס)
מעבר דרייק ומדבקות הקסם
אנו מתחילים בהפלגה קצרה ורגועה, לאור השקיעה המזהיבה את השמים, דרך תעלת ביגל ( Beagle Channel ). לאחריה מצפים לנו יומיים של הפלגה, עם חציה של מעבר דרייק ( Drake Passage ), שידוע ברוחו הזועפת , בשל המפגש בין האוקיינוס האטלנטי, השקט והדרומי. גלים של 3 מ' מטלטלים את הספינה קלות, ואנו מברכים על מזלנו הטוב. אצל חלק מהנוסעים טלטולי הספינה גורמים למחלת ים, כתוצאה מהפרת האיזון בין איברי תחושת המיקום במרחב (המצויים באוזן הפנימית ובשרירים) לראיה, שמקבלת מידע שהחדר יציב.
למזלנו במספר צעדים פשוטים ניתן למנוע זאת או להיעזר בפלאי המדע – מדבקה קטנה מאחורי האוזן, שעושה עבודה נפלאה. במפגש הבא עם הגלים כולנו כבר חכמים ומנוסים יותר, וגם אלמנט ההסתגלות עובד לטובתנו. רופא הספינה מצייד את כולנו בטיפים מעולים (להסתכל על הגלים, להימנע ממסכים, לצאת לאוויר הפתוח ולנשום עמוק), ואת מי שזה לא מספיק לו גם בתרופות וכמה מילות עידוד. לסובלים ממחלת ים מומלץ להזמין חדר בקומות הנמוכות ובירכתי הספינה, שם הטלטולים מורגשים פחות.
בסיומו של מעבר דרייק מקבל את פנינו קרחון בגובה בניין בן 10 קומות,
ותחשבו שרק 10-20% נמצאים מעל לפני המים (צילום: כרמית וייס)
אל תפריעו את שלוות הפינגווינים וכלב הים הבודד שהסתנן ביניהם,
האי טאוור איילנד (Tower Island) אל מול חופי הפנינסולה של אנטאארקטיקה (צילום: כרמית וייס)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות מודרכות – שייט בקבוצות עם הדרכה בעברית לחצו לרשימת ההצעות »
ירידה ראשונה באיי שטלנד והתמודדות עם הקור
בשעות אחר הצהרים של היום השני הספינה סוף סוף מטילה עוגן, אל מול האי האף מון ( Half Moon Island ), השייך לשרשרת איי שטלנד, כ-120 ק"מ מצפון לחצי האי האנטארקטי . סביבנו שטים במים גושי קרח עצומים, שלעיתים מתנשאים לגובה בניין בן מספר קומות, והצורות שחצבו בהם המים והרוח מרהיבות. פינגווינים מתוקים מגיעים בשחייה לבדוק את האורחים המוזרים ואחרים מביטים בנו מהחוף. למרות שהפעם לא יורדים לחוף, אלא רק שטים בסירות הזודיאק, רף ההתרגשות בשמים והטמפרטורה בחוץ "נעימה למדי"... סביב אפס מעלות וללא רוח. זה המקום להסביר איך שומרים על חום הגוף ומדוע לא סובלים מהקור.
שכבות הוא שם המשחק, כי מה ששומר על החום הוא האוויר שנכלא ביניהן. 3 שכבות לחלק הגוף העליון (גופיה תרמית, פליז ומעיל אותו מקבלים בספינה) ו-3 שכבות ברגליים (מכנס תרמי, טרנינג או מכנסי סקי, ומעליהם מכנסי סערה אטומים למים). הרגליים מוגנות בשתי גרביים תרמיות ומגף גדול מעט ממידתכם, שיוצר כיס אוויר ומפתיע ביעילותו גם אותי, שנוטה לסבול מרגליים קפואות. כפפות, מחמם צוואר, כובע פליז וכובע המעיל משלימים את המראה הארקטי, ולמקרה חירום יש בכיס גם שקיות חימום, שלנו לא היה בהן צורך.
מידע מעשי למפליגים לאנטארקטיקה
אח שלי, בוא נקפוץ למים ונשחה לבדוק מי הם האורחים הכחולים בספינה הכחולה,
אולי הגיעו פינגווינים חדשים לביקור (צילום: Renato Granieri)
פינגווין רצועת-הסנטר (Chinstrap penguin), על שום הפס השחור המעטר את צווארו,
הוא הראשון שמקבל את פנינו בירידה לחופי אנטארקטיקה, והוא שובב ומתוק להפליא (צילום: כרמית וייסi)
היי אתם במעילים הכחולים, אף פעם לא ראיתי יצורים מוזרים כמותכם, שלא שוחים במים...
איזה מין כלבי ים פחדנים אתם? (צילום: Renato Granieri)
עליה ראשונה לחוף האנטארקטי
היום הבא כבר מאפשר לנו להניח את רגלנו על משארת נפשנו בהרפתקה הזו – אנטארקטיקה , היבשת החמישית בגודלה בעולם (אחרי אסיה, אפריקה ושתי האמריקות). למעשה רוב ההפלגות לאנטארקטיקה, וכך גם שלנו, מגיעות לחצי אי המזדקר צפונה מאנטארקטיקה ( Antarctic Peninsula ) לכיוון דרום אמריקה, ומכונה בקיצור "הפנינסולה", מהלך 540 מייל ימי (כ- 1,000 ק"מ) מחופי ארגנטינה וצ'ילה.
במהלך חודשי הקיץ (אוקטובר-מרץ) מחוגי הטרמומטר נעים סביב האפס, טמפרטורה שבהחלט ניתן להתמודד איתה בקלות. על קו החוף נחשפת קרקע סלעית, שחלק ממנה מכוסה אצות, חזזית וטחב, והיא מאפשרת לפינגווינים לעלות מהמים ולגדל את הדור הבא. והפינגווינים, אחד מבעלי החיים המתוקים בעולם, גם הם מקבלים אותנו בהתרגשות, מלווה סקרנות ילדותית מקסימה וללא כל פחד. המדריכים שומרים שנשאיר ליצורים המתוקים הללו מספיק מרחב, אבל לא אחת הם פשוט מתקרבים להיכרות יותר אינטימית עם האורחים המוזרים, מאחר ואין להם פחד מבני אדם.
פורטל פוינט (Portal Point) היא הנקודה הראשונה בפנינסולה של אנטארקטיקה בה זכינו ממש לרדת לחוף,
והתרגשות אדירה תורמת אף היא לגוף חם (צילום: Renato Granieri)
תיירות אחראית באנטארקטיקה
זה המקום לספר על פועלה של האגודה הבינלאומית של מפעילי טיולים לאנטארקטיקה ( IAATO – International Association of Antarctica Tour Operators ) , ארגון שנוסד ב-1991 במטרה לקדם תיירות אחראית, בטוחה ושומרת על הסביבה. הם אלו שאחראים לווסת את תנועת הספינות בין האתרים, כך שלעולם לא פגשנו בספינה נוספת, ולהגדיר את מספר השוהים בכל זמן נתון על החוף. השמירה הקפדנית הזו הולידה בעלי חיים שאינם חוששים מבני אדם, ואנו מחויבים לשמור על בריאותם וביטחונם.
פינגווין גנטו, המכונה גם פינגווין לבן-אוזן, ניתן לזיהוי בקלות בזכות המקור האדום.
תיירות אחראית הובילה לבעלי חיים שאינם מפחדים מבני אדם, מאחר והם לא רואים בנו אויב (צילום: כרמית וייס)
פינגווינים, כלבי ים ולווייתנים
מכאן והלאה מזומנות לנו עוד חמש ירידות לחוף, ואנו לומדים להכיר מקרוב את מיני הפינגווינים, הרגלי החיזור והמאמצים הכבירים שהם עושים לגידול הדור הבא. כדורי הנוצות המתוקים, שהם הצאצאים, מצויים כעת, בסוף הקיץ, בחילופי נוצות לקראת הירידה למים עם בוא החורף. ההשתכשכות שלהם במים היא מראה שאי אפשר לשבוע מלצפות בו, ואלו שמגדילים וקופצים למים ממרומי הקרחון, הופכים לכוכבי ההצגה הכי טובה בעיר. הפינגווינים איבדו את יכולת התעופה, וכנפיהם משמשות אותם כדי "לעוף במים" במהירות מרשימה.
פינגווין גנטו צעיר, הנמצא בשלב החלפת הנוצות לנוצות של בוגר, שיאפשרו לו הגנה במים הקרים,
ורק פלומה עדינה של נוצות חומות עוד נותרה על גבו (צילום: כרמית וייס)
כלבי הים השונים, ובראשם דובי הים המתוקים, גם הם מסתקרנים להכיר מקרוב את האורחים המוזרים על שתיים. קשה שלא להעלות חיוך כאשר הם ספק זוחלים ספק מדדים על רגליהם הקטנות, רבים ומשתובבים זה עם זה. את הספינה מלווים תדיר לווייתנים מסוגים שונים, וכמה מהם, לווייתני מינקי צעירים, מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד, וגורמים לכל המצלמות לתקתק.
קשה לתאר את ההתעלות שיש בתחושה, שאנחנו בני האדם היחידים בעולמם של בעלי החיים, מהנדירים ביותר על הכדור שלנו. בעלי חיים שאת רובם אנו יכולים לראות רק כאן, בקצה הכי דרומי של העולם, בגלל נדידת והפרדת היבשות הקדומה. גם היעדר כמעט מוחלט של סממני ציוויליזציה אנושית, למעט תחנות המחקר שעל החוף, תורם לתחושה שאנו יחידים בקצה העולם.
אל תקראו לי כלב, אני דוב...!
דוב ים הוא קרוב משפחה של כלב הים, וניתן לזהותו בעיקר בזכות אוזניו הקטנות, אותן אין לכלב הים (צילום: כרמית וייס)
מספר לווייתני מינקי צעירים מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד,
וגורמים לכל המצלמות לתקתק ולכמה לבבות להחסיר פעימה... (צילום: כרמית וייס)
הקפטן האמיץ והקרחונים המרהיבים
ביומנו האחרון באנטארקטיקה צופה הקפטן האמיץ שלנו, שוודי נעים סבר, שבסוף הקיץ יהיה המעבר דרך המצר האנטארקטי ( Antarctic Sound ) פתוח מקרחונים צפים, החוסמים אותו רוב ימות השנה. אנו נרגשים מהסיכוי להגיע לפתחו של ים ודל ( Weddell ) ואל האי סנו היל ( Snow Hill Island ), בו מקננת מושבה גדולה של פינגווין קיסרי, הגדול מבין הפינגווינים בעולם וללא ספק המרשים מכולם.
הקרחונים המרהיבים בצבעם הכחלחל, העוטפים את הספינה מכל עבר, ופסגות היבשת המציצות מבעד לעננים, לא מפסיקים להפיק מפינו קריאות התפעלות. למרות הרוח העזה אנו מתקשים לרדת מהסיפון, ונכנסים פנימה רק כדי להתחמם מעט. בסופו של דבר הם חוסמים את דרכנו, במיצג אדיר של קרחונים בכל הגדלים, הצורות והטקסטורות, בגווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים.
תבחרו לכם קרחון...
קרחונים מרשימים לחופי בראון בלאף (Brown Bluff), אשר במיצר האנטארקטי, קצת לפני שהוא נפתח לעבר ים ודל (צילום: כרמית וייס)
כמה קטן האדם אל מול הטבע, עוצמה שקשה להכיל (צילום: כרמית וייס)
להרגיש כמו שקלטון על מצופי הקרח
ים ודל והקרחונים החוסמים אותו מחבר אותנו אל הספר אנדיורנס ( Endurance ), שהוא ללא ספק רב המכר הפופולרי ביותר על הסיפון. הוא מספר את סיפורה של ספינה באותו שם, במסעו ההיסטורי של האנגלי סר ארנסט שקלטון לכיבוש אנטארקטיקה. בינות למצופי הקרח האדירים הללו, בינואר 1915, נתקעה ספינתו, ואנשיה, בסיפור לא יאומן, שרדו את החורף האנטארקטי האכזרי. סיפור הגבורה, עד החילוץ המופלא של כל 28 אנשי הצוות, לאחר בילוי של קרוב לשנה וחצי בתנאים הקשוחים אותם אנו חווים כאן בקיץ, הוא פשוט בלתי נתפס.
כדי שלא נהיה שקלטון מספר שתיים... הספינה מסתובבת חזרה, לא לפני שאנחנו יורדים אל אחד ממצופי הקרח הימי, כדי להרגיש קצת כמו אנשיו של שקלטון. מצופי קרח נוצרים מקפיאת מי ים, בניגוד לקרחונים ( Ice Bergs ), שנשברו ממדף הקרח ומתנשאים לגובה מרשים, מעל ובעיקר מתחת פני המים. מדף הקרח העצום מכוסה שכבה עבה של שלג טרי ויבש (פאודר), שהרגל שוקעת בו תדיר, והפינגווינים הבודדים, שכנראה עצרו כאן למנוחה קצרה, מביטים בנו בהשתאות. אני חושבת על חברי משלחתו של שקלטון, שבילו שנה תמימה על מצופי הקרח הללו וערכו עליהם תחרויות, משחקי כדורגל ואימונים של מזחלות כלבים, כדי להתחמם ולא לשקוע בדיכאון.
מבט ממצוף הקרח אל פסגות היבשת המציצות מבעד לעננים,
ארנסט שקלטון לא זכה לראות את היבשת בהפלגת האנדיורנס, מסע שהפך מכישלון לאגדה (צילום: כרמית וייס)
מספר פינגווינים שעצרו למנוחה מביטים בהשתאות באורחים הלא צפויים (צילום: Renato Granieri)
גווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאי ג'ורג'יה הדרומית
ביום המחרת, בתחילת דרכנו בת היומיים לעבר האי ג'ורג'יה הדרומית, ממנו יצאה משלחתו של שקלטון ואליו היא גם חולצה, אנו צופים על נקודה חשובה נוספת במסע ההרואי. אל האי אלפנט איילנד ( Elephant Island ) הגיעו חברי המשלחת בשלוש סירות הצלה, באפריל 1916, כאשר הם קפואים, פצועים, רעבים ותשושים.
קשה להבין איך שרדו 22 מהם על גוש סלע מכוסה קרח, המזדקר מהים בתלילות, מעל 4 חודשים, בעוד ששת חבריהם עשו את הדרך הקשה והמסוכנת, כמעט חסרת הסיכוי, להזעיק עזרה. הבשר והשומן שהפיקו ממעט הפינגווינים וכלבי הים על האי הם שעזרו להם לשרוד. נחישותו של שקלטון לחלצם תלווה אותנו כל הדרך עד ג'ורג'יה הדרומית, שם גם נשמע ונראה עדויות לסופו הטוב של המסע. לא בכדי הפך שקלטון, במסע זה ובמסע קודם שערך לקוטב המגנטי, למופת של שמירה על חיי אדם, מעל כל הישג של גילוי עולם וכיבוש פיסת אדמה.
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
כאשר לנו בקיץ הרוח שורקת על הסיפון ואנו ממהרים להיכנס לתצפית המחוממת (צילום: Renato Granieri)
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
מוזמנים לקרוא על המשך המסע לאי ג'ורג'יה הדרומית ועל חלקו האחרון באיי פוקלנד.
מידע נוסף
מסלולי הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
אני בהתרגשות אדירה לתחילת המסע, כאשר הספינה עוזבת את העיר אושוואיה,
העיר הדרומית ביותר בארגנטינה ובדרום אמריקה כולה, להרפתקה בת בן 18 יום (צילום: כרמית וייס)
הספינה "חורשת" תלמים של זהב לאור השקיעה במעבר ביגל, המוגן מרוחות וגלים (צילום: כרמית וייס)
בסיומו של מעבר דרייק מקבל את פנינו קרחון בגובה בניין בן 10 קומות,
ותחשבו שרק 10-20% נמצאים מעל לפני המים (צילום: כרמית וייס)
אל תפריעו את שלוות הפינגווינים וכלב הים הבודד שהסתנן ביניהם,
האי טאוור איילנד (Tower Island) אל מול חופי הפנינסולה של אנטאארקטיקה (צילום: כרמית וייס)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות מודרכות – שייט בקבוצות עם הדרכה בעברית לחצו לרשימת ההצעות »
ירידה ראשונה באיי שטלנד והתמודדות עם הקור
בשעות אחר הצהרים של היום השני הספינה סוף סוף מטילה עוגן, אל מול האי האף מון ( Half Moon Island ), השייך לשרשרת איי שטלנד, כ-120 ק"מ מצפון לחצי האי האנטארקטי . סביבנו שטים במים גושי קרח עצומים, שלעיתים מתנשאים לגובה בניין בן מספר קומות, והצורות שחצבו בהם המים והרוח מרהיבות. פינגווינים מתוקים מגיעים בשחייה לבדוק את האורחים המוזרים ואחרים מביטים בנו מהחוף. למרות שהפעם לא יורדים לחוף, אלא רק שטים בסירות הזודיאק, רף ההתרגשות בשמים והטמפרטורה בחוץ "נעימה למדי"... סביב אפס מעלות וללא רוח. זה המקום להסביר איך שומרים על חום הגוף ומדוע לא סובלים מהקור.
שכבות הוא שם המשחק, כי מה ששומר על החום הוא האוויר שנכלא ביניהן. 3 שכבות לחלק הגוף העליון (גופיה תרמית, פליז ומעיל אותו מקבלים בספינה) ו-3 שכבות ברגליים (מכנס תרמי, טרנינג או מכנסי סקי, ומעליהם מכנסי סערה אטומים למים). הרגליים מוגנות בשתי גרביים תרמיות ומגף גדול מעט ממידתכם, שיוצר כיס אוויר ומפתיע ביעילותו גם אותי, שנוטה לסבול מרגליים קפואות. כפפות, מחמם צוואר, כובע פליז וכובע המעיל משלימים את המראה הארקטי, ולמקרה חירום יש בכיס גם שקיות חימום, שלנו לא היה בהן צורך.
מידע מעשי למפליגים לאנטארקטיקה
אח שלי, בוא נקפוץ למים ונשחה לבדוק מי הם האורחים הכחולים בספינה הכחולה,
אולי הגיעו פינגווינים חדשים לביקור (צילום: Renato Granieri)
פינגווין רצועת-הסנטר (Chinstrap penguin), על שום הפס השחור המעטר את צווארו,
הוא הראשון שמקבל את פנינו בירידה לחופי אנטארקטיקה, והוא שובב ומתוק להפליא (צילום: כרמית וייסi)
היי אתם במעילים הכחולים, אף פעם לא ראיתי יצורים מוזרים כמותכם, שלא שוחים במים...
איזה מין כלבי ים פחדנים אתם? (צילום: Renato Granieri)
עליה ראשונה לחוף האנטארקטי
היום הבא כבר מאפשר לנו להניח את רגלנו על משארת נפשנו בהרפתקה הזו – אנטארקטיקה , היבשת החמישית בגודלה בעולם (אחרי אסיה, אפריקה ושתי האמריקות). למעשה רוב ההפלגות לאנטארקטיקה, וכך גם שלנו, מגיעות לחצי אי המזדקר צפונה מאנטארקטיקה ( Antarctic Peninsula ) לכיוון דרום אמריקה, ומכונה בקיצור "הפנינסולה", מהלך 540 מייל ימי (כ- 1,000 ק"מ) מחופי ארגנטינה וצ'ילה.
במהלך חודשי הקיץ (אוקטובר-מרץ) מחוגי הטרמומטר נעים סביב האפס, טמפרטורה שבהחלט ניתן להתמודד איתה בקלות. על קו החוף נחשפת קרקע סלעית, שחלק ממנה מכוסה אצות, חזזית וטחב, והיא מאפשרת לפינגווינים לעלות מהמים ולגדל את הדור הבא. והפינגווינים, אחד מבעלי החיים המתוקים בעולם, גם הם מקבלים אותנו בהתרגשות, מלווה סקרנות ילדותית מקסימה וללא כל פחד. המדריכים שומרים שנשאיר ליצורים המתוקים הללו מספיק מרחב, אבל לא אחת הם פשוט מתקרבים להיכרות יותר אינטימית עם האורחים המוזרים, מאחר ואין להם פחד מבני אדם.
פורטל פוינט (Portal Point) היא הנקודה הראשונה בפנינסולה של אנטארקטיקה בה זכינו ממש לרדת לחוף,
והתרגשות אדירה תורמת אף היא לגוף חם (צילום: Renato Granieri)
תיירות אחראית באנטארקטיקה
זה המקום לספר על פועלה של האגודה הבינלאומית של מפעילי טיולים לאנטארקטיקה ( IAATO – International Association of Antarctica Tour Operators ) , ארגון שנוסד ב-1991 במטרה לקדם תיירות אחראית, בטוחה ושומרת על הסביבה. הם אלו שאחראים לווסת את תנועת הספינות בין האתרים, כך שלעולם לא פגשנו בספינה נוספת, ולהגדיר את מספר השוהים בכל זמן נתון על החוף. השמירה הקפדנית הזו הולידה בעלי חיים שאינם חוששים מבני אדם, ואנו מחויבים לשמור על בריאותם וביטחונם.
פינגווין גנטו, המכונה גם פינגווין לבן-אוזן, ניתן לזיהוי בקלות בזכות המקור האדום.
תיירות אחראית הובילה לבעלי חיים שאינם מפחדים מבני אדם, מאחר והם לא רואים בנו אויב (צילום: כרמית וייס)
פינגווינים, כלבי ים ולווייתנים
מכאן והלאה מזומנות לנו עוד חמש ירידות לחוף, ואנו לומדים להכיר מקרוב את מיני הפינגווינים, הרגלי החיזור והמאמצים הכבירים שהם עושים לגידול הדור הבא. כדורי הנוצות המתוקים, שהם הצאצאים, מצויים כעת, בסוף הקיץ, בחילופי נוצות לקראת הירידה למים עם בוא החורף. ההשתכשכות שלהם במים היא מראה שאי אפשר לשבוע מלצפות בו, ואלו שמגדילים וקופצים למים ממרומי הקרחון, הופכים לכוכבי ההצגה הכי טובה בעיר. הפינגווינים איבדו את יכולת התעופה, וכנפיהם משמשות אותם כדי "לעוף במים" במהירות מרשימה.
פינגווין גנטו צעיר, הנמצא בשלב החלפת הנוצות לנוצות של בוגר, שיאפשרו לו הגנה במים הקרים,
ורק פלומה עדינה של נוצות חומות עוד נותרה על גבו (צילום: כרמית וייס)
כלבי הים השונים, ובראשם דובי הים המתוקים, גם הם מסתקרנים להכיר מקרוב את האורחים המוזרים על שתיים. קשה שלא להעלות חיוך כאשר הם ספק זוחלים ספק מדדים על רגליהם הקטנות, רבים ומשתובבים זה עם זה. את הספינה מלווים תדיר לווייתנים מסוגים שונים, וכמה מהם, לווייתני מינקי צעירים, מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד, וגורמים לכל המצלמות לתקתק.
קשה לתאר את ההתעלות שיש בתחושה, שאנחנו בני האדם היחידים בעולמם של בעלי החיים, מהנדירים ביותר על הכדור שלנו. בעלי חיים שאת רובם אנו יכולים לראות רק כאן, בקצה הכי דרומי של העולם, בגלל נדידת והפרדת היבשות הקדומה. גם היעדר כמעט מוחלט של סממני ציוויליזציה אנושית, למעט תחנות המחקר שעל החוף, תורם לתחושה שאנו יחידים בקצה העולם.
אל תקראו לי כלב, אני דוב...!
דוב ים הוא קרוב משפחה של כלב הים, וניתן לזהותו בעיקר בזכות אוזניו הקטנות, אותן אין לכלב הים (צילום: כרמית וייס)
מספר לווייתני מינקי צעירים מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד,
וגורמים לכל המצלמות לתקתק ולכמה לבבות להחסיר פעימה... (צילום: כרמית וייס)
הקפטן האמיץ והקרחונים המרהיבים
ביומנו האחרון באנטארקטיקה צופה הקפטן האמיץ שלנו, שוודי נעים סבר, שבסוף הקיץ יהיה המעבר דרך המצר האנטארקטי ( Antarctic Sound ) פתוח מקרחונים צפים, החוסמים אותו רוב ימות השנה. אנו נרגשים מהסיכוי להגיע לפתחו של ים ודל ( Weddell ) ואל האי סנו היל ( Snow Hill Island ), בו מקננת מושבה גדולה של פינגווין קיסרי, הגדול מבין הפינגווינים בעולם וללא ספק המרשים מכולם.
הקרחונים המרהיבים בצבעם הכחלחל, העוטפים את הספינה מכל עבר, ופסגות היבשת המציצות מבעד לעננים, לא מפסיקים להפיק מפינו קריאות התפעלות. למרות הרוח העזה אנו מתקשים לרדת מהסיפון, ונכנסים פנימה רק כדי להתחמם מעט. בסופו של דבר הם חוסמים את דרכנו, במיצג אדיר של קרחונים בכל הגדלים, הצורות והטקסטורות, בגווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים.
תבחרו לכם קרחון...
קרחונים מרשימים לחופי בראון בלאף (Brown Bluff), אשר במיצר האנטארקטי, קצת לפני שהוא נפתח לעבר ים ודל (צילום: כרמית וייס)
כמה קטן האדם אל מול הטבע, עוצמה שקשה להכיל (צילום: כרמית וייס)
להרגיש כמו שקלטון על מצופי הקרח
ים ודל והקרחונים החוסמים אותו מחבר אותנו אל הספר אנדיורנס ( Endurance ), שהוא ללא ספק רב המכר הפופולרי ביותר על הסיפון. הוא מספר את סיפורה של ספינה באותו שם, במסעו ההיסטורי של האנגלי סר ארנסט שקלטון לכיבוש אנטארקטיקה. בינות למצופי הקרח האדירים הללו, בינואר 1915, נתקעה ספינתו, ואנשיה, בסיפור לא יאומן, שרדו את החורף האנטארקטי האכזרי. סיפור הגבורה, עד החילוץ המופלא של כל 28 אנשי הצוות, לאחר בילוי של קרוב לשנה וחצי בתנאים הקשוחים אותם אנו חווים כאן בקיץ, הוא פשוט בלתי נתפס.
כדי שלא נהיה שקלטון מספר שתיים... הספינה מסתובבת חזרה, לא לפני שאנחנו יורדים אל אחד ממצופי הקרח הימי, כדי להרגיש קצת כמו אנשיו של שקלטון. מצופי קרח נוצרים מקפיאת מי ים, בניגוד לקרחונים ( Ice Bergs ), שנשברו ממדף הקרח ומתנשאים לגובה מרשים, מעל ובעיקר מתחת פני המים. מדף הקרח העצום מכוסה שכבה עבה של שלג טרי ויבש (פאודר), שהרגל שוקעת בו תדיר, והפינגווינים הבודדים, שכנראה עצרו כאן למנוחה קצרה, מביטים בנו בהשתאות. אני חושבת על חברי משלחתו של שקלטון, שבילו שנה תמימה על מצופי הקרח הללו וערכו עליהם תחרויות, משחקי כדורגל ואימונים של מזחלות כלבים, כדי להתחמם ולא לשקוע בדיכאון.
מבט ממצוף הקרח אל פסגות היבשת המציצות מבעד לעננים,
ארנסט שקלטון לא זכה לראות את היבשת בהפלגת האנדיורנס, מסע שהפך מכישלון לאגדה (צילום: כרמית וייס)
מספר פינגווינים שעצרו למנוחה מביטים בהשתאות באורחים הלא צפויים (צילום: Renato Granieri)
גווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאי ג'ורג'יה הדרומית
ביום המחרת, בתחילת דרכנו בת היומיים לעבר האי ג'ורג'יה הדרומית, ממנו יצאה משלחתו של שקלטון ואליו היא גם חולצה, אנו צופים על נקודה חשובה נוספת במסע ההרואי. אל האי אלפנט איילנד ( Elephant Island ) הגיעו חברי המשלחת בשלוש סירות הצלה, באפריל 1916, כאשר הם קפואים, פצועים, רעבים ותשושים.
קשה להבין איך שרדו 22 מהם על גוש סלע מכוסה קרח, המזדקר מהים בתלילות, מעל 4 חודשים, בעוד ששת חבריהם עשו את הדרך הקשה והמסוכנת, כמעט חסרת הסיכוי, להזעיק עזרה. הבשר והשומן שהפיקו ממעט הפינגווינים וכלבי הים על האי הם שעזרו להם לשרוד. נחישותו של שקלטון לחלצם תלווה אותנו כל הדרך עד ג'ורג'יה הדרומית, שם גם נשמע ונראה עדויות לסופו הטוב של המסע. לא בכדי הפך שקלטון, במסע זה ובמסע קודם שערך לקוטב המגנטי, למופת של שמירה על חיי אדם, מעל כל הישג של גילוי עולם וכיבוש פיסת אדמה.
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
כאשר לנו בקיץ הרוח שורקת על הסיפון ואנו ממהרים להיכנס לתצפית המחוממת (צילום: Renato Granieri)
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
מוזמנים לקרוא על המשך המסע לאי ג'ורג'יה הדרומית ועל חלקו האחרון באיי פוקלנד.
מידע נוסף
מסלולי הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
מידע מעשי למפליגים לאנטארקטיקה
אח שלי, בוא נקפוץ למים ונשחה לבדוק מי הם האורחים הכחולים בספינה הכחולה,
אולי הגיעו פינגווינים חדשים לביקור (צילום: Renato Granieri)
פינגווין רצועת-הסנטר (Chinstrap penguin), על שום הפס השחור המעטר את צווארו,
הוא הראשון שמקבל את פנינו בירידה לחופי אנטארקטיקה, והוא שובב ומתוק להפליא (צילום: כרמית וייסi)
היי אתם במעילים הכחולים, אף פעם לא ראיתי יצורים מוזרים כמותכם, שלא שוחים במים...
איזה מין כלבי ים פחדנים אתם? (צילום: Renato Granieri)
פורטל פוינט (Portal Point) היא הנקודה הראשונה בפנינסולה של אנטארקטיקה בה זכינו ממש לרדת לחוף,
והתרגשות אדירה תורמת אף היא לגוף חם (צילום: Renato Granieri)
תיירות אחראית באנטארקטיקה
זה המקום לספר על פועלה של האגודה הבינלאומית של מפעילי טיולים לאנטארקטיקה ( IAATO – International Association of Antarctica Tour Operators ) , ארגון שנוסד ב-1991 במטרה לקדם תיירות אחראית, בטוחה ושומרת על הסביבה. הם אלו שאחראים לווסת את תנועת הספינות בין האתרים, כך שלעולם לא פגשנו בספינה נוספת, ולהגדיר את מספר השוהים בכל זמן נתון על החוף. השמירה הקפדנית הזו הולידה בעלי חיים שאינם חוששים מבני אדם, ואנו מחויבים לשמור על בריאותם וביטחונם.
פינגווין גנטו, המכונה גם פינגווין לבן-אוזן, ניתן לזיהוי בקלות בזכות המקור האדום.
תיירות אחראית הובילה לבעלי חיים שאינם מפחדים מבני אדם, מאחר והם לא רואים בנו אויב (צילום: כרמית וייס)
פינגווינים, כלבי ים ולווייתנים
מכאן והלאה מזומנות לנו עוד חמש ירידות לחוף, ואנו לומדים להכיר מקרוב את מיני הפינגווינים, הרגלי החיזור והמאמצים הכבירים שהם עושים לגידול הדור הבא. כדורי הנוצות המתוקים, שהם הצאצאים, מצויים כעת, בסוף הקיץ, בחילופי נוצות לקראת הירידה למים עם בוא החורף. ההשתכשכות שלהם במים היא מראה שאי אפשר לשבוע מלצפות בו, ואלו שמגדילים וקופצים למים ממרומי הקרחון, הופכים לכוכבי ההצגה הכי טובה בעיר. הפינגווינים איבדו את יכולת התעופה, וכנפיהם משמשות אותם כדי "לעוף במים" במהירות מרשימה.
פינגווין גנטו צעיר, הנמצא בשלב החלפת הנוצות לנוצות של בוגר, שיאפשרו לו הגנה במים הקרים,
ורק פלומה עדינה של נוצות חומות עוד נותרה על גבו (צילום: כרמית וייס)
כלבי הים השונים, ובראשם דובי הים המתוקים, גם הם מסתקרנים להכיר מקרוב את האורחים המוזרים על שתיים. קשה שלא להעלות חיוך כאשר הם ספק זוחלים ספק מדדים על רגליהם הקטנות, רבים ומשתובבים זה עם זה. את הספינה מלווים תדיר לווייתנים מסוגים שונים, וכמה מהם, לווייתני מינקי צעירים, מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד, וגורמים לכל המצלמות לתקתק.
קשה לתאר את ההתעלות שיש בתחושה, שאנחנו בני האדם היחידים בעולמם של בעלי החיים, מהנדירים ביותר על הכדור שלנו. בעלי חיים שאת רובם אנו יכולים לראות רק כאן, בקצה הכי דרומי של העולם, בגלל נדידת והפרדת היבשות הקדומה. גם היעדר כמעט מוחלט של סממני ציוויליזציה אנושית, למעט תחנות המחקר שעל החוף, תורם לתחושה שאנו יחידים בקצה העולם.
אל תקראו לי כלב, אני דוב...!
דוב ים הוא קרוב משפחה של כלב הים, וניתן לזהותו בעיקר בזכות אוזניו הקטנות, אותן אין לכלב הים (צילום: כרמית וייס)
מספר לווייתני מינקי צעירים מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד,
וגורמים לכל המצלמות לתקתק ולכמה לבבות להחסיר פעימה... (צילום: כרמית וייס)
הקפטן האמיץ והקרחונים המרהיבים
ביומנו האחרון באנטארקטיקה צופה הקפטן האמיץ שלנו, שוודי נעים סבר, שבסוף הקיץ יהיה המעבר דרך המצר האנטארקטי ( Antarctic Sound ) פתוח מקרחונים צפים, החוסמים אותו רוב ימות השנה. אנו נרגשים מהסיכוי להגיע לפתחו של ים ודל ( Weddell ) ואל האי סנו היל ( Snow Hill Island ), בו מקננת מושבה גדולה של פינגווין קיסרי, הגדול מבין הפינגווינים בעולם וללא ספק המרשים מכולם.
הקרחונים המרהיבים בצבעם הכחלחל, העוטפים את הספינה מכל עבר, ופסגות היבשת המציצות מבעד לעננים, לא מפסיקים להפיק מפינו קריאות התפעלות. למרות הרוח העזה אנו מתקשים לרדת מהסיפון, ונכנסים פנימה רק כדי להתחמם מעט. בסופו של דבר הם חוסמים את דרכנו, במיצג אדיר של קרחונים בכל הגדלים, הצורות והטקסטורות, בגווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים.
תבחרו לכם קרחון...
קרחונים מרשימים לחופי בראון בלאף (Brown Bluff), אשר במיצר האנטארקטי, קצת לפני שהוא נפתח לעבר ים ודל (צילום: כרמית וייס)
כמה קטן האדם אל מול הטבע, עוצמה שקשה להכיל (צילום: כרמית וייס)
להרגיש כמו שקלטון על מצופי הקרח
ים ודל והקרחונים החוסמים אותו מחבר אותנו אל הספר אנדיורנס ( Endurance ), שהוא ללא ספק רב המכר הפופולרי ביותר על הסיפון. הוא מספר את סיפורה של ספינה באותו שם, במסעו ההיסטורי של האנגלי סר ארנסט שקלטון לכיבוש אנטארקטיקה. בינות למצופי הקרח האדירים הללו, בינואר 1915, נתקעה ספינתו, ואנשיה, בסיפור לא יאומן, שרדו את החורף האנטארקטי האכזרי. סיפור הגבורה, עד החילוץ המופלא של כל 28 אנשי הצוות, לאחר בילוי של קרוב לשנה וחצי בתנאים הקשוחים אותם אנו חווים כאן בקיץ, הוא פשוט בלתי נתפס.
כדי שלא נהיה שקלטון מספר שתיים... הספינה מסתובבת חזרה, לא לפני שאנחנו יורדים אל אחד ממצופי הקרח הימי, כדי להרגיש קצת כמו אנשיו של שקלטון. מצופי קרח נוצרים מקפיאת מי ים, בניגוד לקרחונים ( Ice Bergs ), שנשברו ממדף הקרח ומתנשאים לגובה מרשים, מעל ובעיקר מתחת פני המים. מדף הקרח העצום מכוסה שכבה עבה של שלג טרי ויבש (פאודר), שהרגל שוקעת בו תדיר, והפינגווינים הבודדים, שכנראה עצרו כאן למנוחה קצרה, מביטים בנו בהשתאות. אני חושבת על חברי משלחתו של שקלטון, שבילו שנה תמימה על מצופי הקרח הללו וערכו עליהם תחרויות, משחקי כדורגל ואימונים של מזחלות כלבים, כדי להתחמם ולא לשקוע בדיכאון.
מבט ממצוף הקרח אל פסגות היבשת המציצות מבעד לעננים,
ארנסט שקלטון לא זכה לראות את היבשת בהפלגת האנדיורנס, מסע שהפך מכישלון לאגדה (צילום: כרמית וייס)
מספר פינגווינים שעצרו למנוחה מביטים בהשתאות באורחים הלא צפויים (צילום: Renato Granieri)
גווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאי ג'ורג'יה הדרומית
ביום המחרת, בתחילת דרכנו בת היומיים לעבר האי ג'ורג'יה הדרומית, ממנו יצאה משלחתו של שקלטון ואליו היא גם חולצה, אנו צופים על נקודה חשובה נוספת במסע ההרואי. אל האי אלפנט איילנד ( Elephant Island ) הגיעו חברי המשלחת בשלוש סירות הצלה, באפריל 1916, כאשר הם קפואים, פצועים, רעבים ותשושים.
קשה להבין איך שרדו 22 מהם על גוש סלע מכוסה קרח, המזדקר מהים בתלילות, מעל 4 חודשים, בעוד ששת חבריהם עשו את הדרך הקשה והמסוכנת, כמעט חסרת הסיכוי, להזעיק עזרה. הבשר והשומן שהפיקו ממעט הפינגווינים וכלבי הים על האי הם שעזרו להם לשרוד. נחישותו של שקלטון לחלצם תלווה אותנו כל הדרך עד ג'ורג'יה הדרומית, שם גם נשמע ונראה עדויות לסופו הטוב של המסע. לא בכדי הפך שקלטון, במסע זה ובמסע קודם שערך לקוטב המגנטי, למופת של שמירה על חיי אדם, מעל כל הישג של גילוי עולם וכיבוש פיסת אדמה.
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
כאשר לנו בקיץ הרוח שורקת על הסיפון ואנו ממהרים להיכנס לתצפית המחוממת (צילום: Renato Granieri)
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
מוזמנים לקרוא על המשך המסע לאי ג'ורג'יה הדרומית ועל חלקו האחרון באיי פוקלנד.
מידע נוסף
מסלולי הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
פינגווין גנטו, המכונה גם פינגווין לבן-אוזן, ניתן לזיהוי בקלות בזכות המקור האדום.
תיירות אחראית הובילה לבעלי חיים שאינם מפחדים מבני אדם, מאחר והם לא רואים בנו אויב (צילום: כרמית וייס)
פינגווין גנטו צעיר, הנמצא בשלב החלפת הנוצות לנוצות של בוגר, שיאפשרו לו הגנה במים הקרים,
ורק פלומה עדינה של נוצות חומות עוד נותרה על גבו (צילום: כרמית וייס)
אל תקראו לי כלב, אני דוב...!
דוב ים הוא קרוב משפחה של כלב הים, וניתן לזהותו בעיקר בזכות אוזניו הקטנות, אותן אין לכלב הים (צילום: כרמית וייס)
מספר לווייתני מינקי צעירים מתקרבים אל סירות הזודיאק בסקרנות וללא פחד,
וגורמים לכל המצלמות לתקתק ולכמה לבבות להחסיר פעימה... (צילום: כרמית וייס)
הקפטן האמיץ והקרחונים המרהיבים
ביומנו האחרון באנטארקטיקה צופה הקפטן האמיץ שלנו, שוודי נעים סבר, שבסוף הקיץ יהיה המעבר דרך המצר האנטארקטי ( Antarctic Sound ) פתוח מקרחונים צפים, החוסמים אותו רוב ימות השנה. אנו נרגשים מהסיכוי להגיע לפתחו של ים ודל ( Weddell ) ואל האי סנו היל ( Snow Hill Island ), בו מקננת מושבה גדולה של פינגווין קיסרי, הגדול מבין הפינגווינים בעולם וללא ספק המרשים מכולם.
הקרחונים המרהיבים בצבעם הכחלחל, העוטפים את הספינה מכל עבר, ופסגות היבשת המציצות מבעד לעננים, לא מפסיקים להפיק מפינו קריאות התפעלות. למרות הרוח העזה אנו מתקשים לרדת מהסיפון, ונכנסים פנימה רק כדי להתחמם מעט. בסופו של דבר הם חוסמים את דרכנו, במיצג אדיר של קרחונים בכל הגדלים, הצורות והטקסטורות, בגווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים.
תבחרו לכם קרחון...
קרחונים מרשימים לחופי בראון בלאף (Brown Bluff), אשר במיצר האנטארקטי, קצת לפני שהוא נפתח לעבר ים ודל (צילום: כרמית וייס)
כמה קטן האדם אל מול הטבע, עוצמה שקשה להכיל (צילום: כרמית וייס)
להרגיש כמו שקלטון על מצופי הקרח
ים ודל והקרחונים החוסמים אותו מחבר אותנו אל הספר אנדיורנס ( Endurance ), שהוא ללא ספק רב המכר הפופולרי ביותר על הסיפון. הוא מספר את סיפורה של ספינה באותו שם, במסעו ההיסטורי של האנגלי סר ארנסט שקלטון לכיבוש אנטארקטיקה. בינות למצופי הקרח האדירים הללו, בינואר 1915, נתקעה ספינתו, ואנשיה, בסיפור לא יאומן, שרדו את החורף האנטארקטי האכזרי. סיפור הגבורה, עד החילוץ המופלא של כל 28 אנשי הצוות, לאחר בילוי של קרוב לשנה וחצי בתנאים הקשוחים אותם אנו חווים כאן בקיץ, הוא פשוט בלתי נתפס.
כדי שלא נהיה שקלטון מספר שתיים... הספינה מסתובבת חזרה, לא לפני שאנחנו יורדים אל אחד ממצופי הקרח הימי, כדי להרגיש קצת כמו אנשיו של שקלטון. מצופי קרח נוצרים מקפיאת מי ים, בניגוד לקרחונים ( Ice Bergs ), שנשברו ממדף הקרח ומתנשאים לגובה מרשים, מעל ובעיקר מתחת פני המים. מדף הקרח העצום מכוסה שכבה עבה של שלג טרי ויבש (פאודר), שהרגל שוקעת בו תדיר, והפינגווינים הבודדים, שכנראה עצרו כאן למנוחה קצרה, מביטים בנו בהשתאות. אני חושבת על חברי משלחתו של שקלטון, שבילו שנה תמימה על מצופי הקרח הללו וערכו עליהם תחרויות, משחקי כדורגל ואימונים של מזחלות כלבים, כדי להתחמם ולא לשקוע בדיכאון.
מבט ממצוף הקרח אל פסגות היבשת המציצות מבעד לעננים,
ארנסט שקלטון לא זכה לראות את היבשת בהפלגת האנדיורנס, מסע שהפך מכישלון לאגדה (צילום: כרמית וייס)
מספר פינגווינים שעצרו למנוחה מביטים בהשתאות באורחים הלא צפויים (צילום: Renato Granieri)
גווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאי ג'ורג'יה הדרומית
ביום המחרת, בתחילת דרכנו בת היומיים לעבר האי ג'ורג'יה הדרומית, ממנו יצאה משלחתו של שקלטון ואליו היא גם חולצה, אנו צופים על נקודה חשובה נוספת במסע ההרואי. אל האי אלפנט איילנד ( Elephant Island ) הגיעו חברי המשלחת בשלוש סירות הצלה, באפריל 1916, כאשר הם קפואים, פצועים, רעבים ותשושים.
קשה להבין איך שרדו 22 מהם על גוש סלע מכוסה קרח, המזדקר מהים בתלילות, מעל 4 חודשים, בעוד ששת חבריהם עשו את הדרך הקשה והמסוכנת, כמעט חסרת הסיכוי, להזעיק עזרה. הבשר והשומן שהפיקו ממעט הפינגווינים וכלבי הים על האי הם שעזרו להם לשרוד. נחישותו של שקלטון לחלצם תלווה אותנו כל הדרך עד ג'ורג'יה הדרומית, שם גם נשמע ונראה עדויות לסופו הטוב של המסע. לא בכדי הפך שקלטון, במסע זה ובמסע קודם שערך לקוטב המגנטי, למופת של שמירה על חיי אדם, מעל כל הישג של גילוי עולם וכיבוש פיסת אדמה.
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
כאשר לנו בקיץ הרוח שורקת על הסיפון ואנו ממהרים להיכנס לתצפית המחוממת (צילום: Renato Granieri)
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
מוזמנים לקרוא על המשך המסע לאי ג'ורג'יה הדרומית ועל חלקו האחרון באיי פוקלנד.
מידע נוסף
מסלולי הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
תבחרו לכם קרחון...
קרחונים מרשימים לחופי בראון בלאף (Brown Bluff), אשר במיצר האנטארקטי, קצת לפני שהוא נפתח לעבר ים ודל (צילום: כרמית וייס)
כמה קטן האדם אל מול הטבע, עוצמה שקשה להכיל (צילום: כרמית וייס)
מבט ממצוף הקרח אל פסגות היבשת המציצות מבעד לעננים,
ארנסט שקלטון לא זכה לראות את היבשת בהפלגת האנדיורנס, מסע שהפך מכישלון לאגדה (צילום: כרמית וייס)
מספר פינגווינים שעצרו למנוחה מביטים בהשתאות באורחים הלא צפויים (צילום: Renato Granieri)
גווני כחול מרהיבי עין, המעידים על קרח דחוס מאד, תוצאה של לחץ בן אלפי שנים (צילום: Renato Granieri)
ארוכה הדרך לאי ג'ורג'יה הדרומית
ביום המחרת, בתחילת דרכנו בת היומיים לעבר האי ג'ורג'יה הדרומית, ממנו יצאה משלחתו של שקלטון ואליו היא גם חולצה, אנו צופים על נקודה חשובה נוספת במסע ההרואי. אל האי אלפנט איילנד ( Elephant Island ) הגיעו חברי המשלחת בשלוש סירות הצלה, באפריל 1916, כאשר הם קפואים, פצועים, רעבים ותשושים.
קשה להבין איך שרדו 22 מהם על גוש סלע מכוסה קרח, המזדקר מהים בתלילות, מעל 4 חודשים, בעוד ששת חבריהם עשו את הדרך הקשה והמסוכנת, כמעט חסרת הסיכוי, להזעיק עזרה. הבשר והשומן שהפיקו ממעט הפינגווינים וכלבי הים על האי הם שעזרו להם לשרוד. נחישותו של שקלטון לחלצם תלווה אותנו כל הדרך עד ג'ורג'יה הדרומית, שם גם נשמע ונראה עדויות לסופו הטוב של המסע. לא בכדי הפך שקלטון, במסע זה ובמסע קודם שערך לקוטב המגנטי, למופת של שמירה על חיי אדם, מעל כל הישג של גילוי עולם וכיבוש פיסת אדמה.
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
כאשר לנו בקיץ הרוח שורקת על הסיפון ואנו ממהרים להיכנס לתצפית המחוממת (צילום: Renato Granieri)
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
מוזמנים לקרוא על המשך המסע לאי ג'ורג'יה הדרומית ועל חלקו האחרון באיי פוקלנד.
מידע נוסף
מסלולי הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
קשה להבין איך שרדו אנשיו של שקלטון על האי אלפנט איילנד, שהמצוקים עולים בו בתלילות מהים,
היי שלום אנטארקטיקה, נעמת לי מאד, אבל הפינגווין המלכותי מחכה לי בג'ורג'יה הדרומית (צילום: Renato Granieri)
כתבות נוספות
מידע והמלצות על הפלגות לאנטארקטיקה
מידע מעשי על הפלגות לאנטארקטיקה
כתבות על האי ג'ורג'יה הדרומית
כתבות על איי פוקלנד
 |
אודות הכותבת
כרמית וייס (Carmit Weiss), מנסה להעביר את אהבתה לנופים דרך הצילום והכתיבה, מנהלת אתר Gotravel ואחת הכותבות המרכזיות בו. חרשה את אירופה וצפון אמריקה וטעמה גם את טעמן של היבשות האחרות. בעלת ניסיון רב בתכנון טיולים, גולשת סקי ואמא לארבעה גולשים צעירים.
|
כרמית עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות
.jpg)
.JPG)
הפלגות מודרכות בעברית
